שש בבוקר, יום ראשון ,אני נוחתת בקילימאנג'רו בטנזניה אחרי ריצות מטורפות בתוך שדות תעופה עם תרמיל על הגב ושקיות מלאות בסוכריות לילדים. פעם ראשונה שאני לא שומעת עברית בשום מקום.
פעם ראשונה שאני זרה, אחרת , לבד.
אני יוצאת מהשדה מזהה את וילפרד ברגע וקופצת עליו כאילו מצאתי את אחי האבוד, הוא מחייך מחבק ומציג לי את שני חבריו הטנזניים. MISTER BOND וסטנלי. הם נחמדים, אדיבים ובעיקר עייפים.
אני מתנצלת שדפקתי להם את הבוקר היחידי בשבוע שהם יכולים לישון בו קצת יותר, אבל הם מתעקשים שהכל בסדר ואני חושבת לעצמי, בטח הם חברים ממש טובים של וילפרד.
הדרך למושי נראית בדיוק כמו בסרטים הטובים על אפריקה, קילומטרים צחיחים של שטחים פתוחים ומשני צדדיהם שני הרים עצומים מעל למישורים של צפון טנזניה.
הקילימאנג'רו מתגלה מימין כמו מלך עם כתר שלג עליו והמרו ארושה משמאל קצת קטן ממנו ומופלא ביופיו לא פחות, הטבע פה כל כך מלכותי ואצילי שאתה מתמלא ענווה כשאתה מביט בו. הרדיו מנגן שיר של ליידי גאגא ואני לרגע מבולבלת מהפסקול הכ"כ לא שייך למקום בו אני נמצאת .
אני מפציצה אותם בשאלות של מתלהבת לא מסיטה את המבט שלי מהנוף המדהים והם עונים לאט וקצר. מיסטר בונד שהוא הנהג וגם כנראה שאקל רציני בסביבה ( יש סיבה למה הוא קיבל את הכינוי הזה הם אומרים לי בלי לפרט ) מציע שנשים את המזוודות בגסטהאוס ונעשה סיבוב דאווין בעיר.
רגע מה עם הילדים, אני שואלת.
הילדים הולכים לכנסיה מוקדם וכשיחזרו ,נחזור גם אנחנו ותפגשי אותם.
טוב, אני לא מתווכחת יש להם פה תוכנית רצינית לכבוד האורחת וגם ככה הם קמו בשבילי בארבע וחצי בבוקר אז בכלל , יאללה שיהיה סיבוב דאווין , אני מדחיקה את העייפות שלי מאחת עשרה שעות טיסה ונהנית מתפקיד האורחת החדשה.
בדרך לגסטהאוס אני רואה עשרות אפריקאים מתהלכים בצידי הכבישים, חלקם עם תלבושות מסורתיות לכנסיות , חלקם נראים כאילו יצאו מסרט על שבטים באפריקה, הכל שונה אצלם ,הבגדים , הפנים, המבטים וקצב החיים שלהם , אני מביטה בהם חורטת כל תמונה בראש שלי וכ"כ מאושרת להיות פה.
אנחנו מגיעים לגסטהאוס בשכונת פחונים קטנה שבתוכה יש גם כל מיני בתים מפוארים מאחורי חומות ושערים גדולים, הם מסבירים לי שיש מקומים עשירים שגרים פה, הניגוד הזה צורם לי , אבל אני נזכרת שגם אצלנו סביון נמצא 5 דקות מאור יהודה וככה זה בעולם, כל אחד נמצא בחלק שלו על פרוסת הלחם של היקום הזה וזה לא מבטיח את החיוך שלך בבוקר , זה רק מדגיש את הצורך תמיד להיות שמח בחלקך ולשחק עם הקלפים שלך הכי טוב בכל מקום.
בשלוש שעות הבאות אני פוגשת חצי טנזניה ומתאמנת היטב בסווהאלית מקומית, הם מקבלים אותי בפנים טובות אבל קשה שלא להבחין במבטים הסורקים שלהם, אני נחשבת פה מזונגו – איש לבן וזה שאני חצי תימנייה לא ממש עושה עליהם רושם 🙂
ואז באחת אנחנו מגיעים לפארג'ה – בית היתומים הקטנטן בעיר מושי, שנמצא ממש קרוב לגסטהאוס שלי.
אני נכנסת בהיסוס בדלת שחורה מברזל ורואה אותם , עומדים מולי מפוזרים , מביטים בעיניים שואלות , בוחנים אותי , והם כ"כ יפים ומאירים שהכל מסביב זניח ולא מכה בי , הכל פשוט כפי שהוא , והרגע ממנו חששתי מתפוגג באוויר מידית ואני פורסת ידיי לצדדים וקוראת אליהם לבוא אליי :
?WHO WANTS TO GIVE ME A BIG HUG
הם רצים אליי, כאילו חיכו שרק אגיד, שרק אשרוק את שריקת הפתיחה , שרק אלחץ על כפתור האהבה שבי ואנחנו עומדים שם בתוך המקום אולי הכי עני וקשה שראיתי מימיי מתחבקים, מחזיקים ידיים, מלטפים, אני מנשקת כל אחד ואחת מהם ואומרת להם :
IM SO HAPPY TO BE HERE WITH YOU , I WAS DREAMING ABOUT THIS MOMENT
העיניים הגדולות והיפות שלהם מביטות בי ויש לי הרגשה בלב שהם מבינים אותי גם בלי להבין מילה באנגלית, כי אם יש שפה שהילדים האלו הכי רוצים ללמוד בעולם, זוהי שפת האהבה.
אתגרים לא פשוטים עוד לפניי במקום הזה, מבפנים ומבחוץ אני מבינה את זה מהר מאוד, ביום הראשון שלי פה .
אבל תנו לי רגע אחד לצלול עמוק לתוך הדבר הגדול הזה שאני עושה למענם ולמעני ולדבר איתם באהבה.
Happiness always
איילת.
