מה, בשביל זה לארוז חצי בית, לנסוע שעות, ומי יודע מה מחכה לנו שם?
זאת הייתה תגובתי המיואשת להצעה לרדת לשבועיים לשארם א-שייך לדירת חברים שעלו לצפון.
השנה שנת 1978, שמואל היה במילואים בשארם ואני לא הצלחתי לראות את ההזדמנות להיות יחד בתנאים של חופשה במקום חלומי, אלא הייתי עסוקה בכול הקושי שנפל עלי בהכנות עד שאגיע לשם.
ממש לא התחשק לי לצאת להרפתקה שכזאת, אבל בגיל שלושים ושניים לא ידעתי להגיד לא, בדיעבד במקרה הזה טוב שכך היה.
ניתנה לנו דירה אבל היה ברור שלא ניתנה לנו הזכות לפלוש לארונות וכך מצאתי את עצמי אורזת כלי מטבח, מצעים, בגדים, צעצועים וגם שלושה ילדים קטנים בני שלוש, שש ועשר, מעמיסה את הכול ואת כולם בבגאז' של האופל קדט סטיישן הצהובה שהייתה לנו.
אם למכוניות היה שכל, זו שלנו בטוח הייתה מסרבת לצאת לדרך. אני לא הייתי בטוחה שהיא תגיע ליעדה בשלום.
השכבנו את משענת הספסל האחורי, במשטח הגדול שנוצר, העמסנו את הציוד, פרסנו שמיכות וכריות, כך שהילדים יכלו לישון ולשחק, לעבור את הנסיעה הארוכה בכייף.
באותן שנים לא היו חגורות וכיסאות בטיחות, גם מזגן לא היה ברכב.
אז עם כל הפסימיות שלי יצאנו לדרך שהייתה ארוכה מייגעת ויפה.
אין לי מילים לתאר את הנוף בדרך לסיני, הצבעים של הים הכחול טורקיז לצד צבעי החום צהוב של ההרים, צורות הפיסול שהטבע ייצר, נוף שיד אדם עוד לא פגעה בו, נוף של ימי בראשית, תחושה של נסיעה על הירח.
רוח חמה ויבשה ליוותה אותנו בנסיעה והיא גם קיבלה את פנינו בשארם א-שייך.
למחרת, אחרי מנוחה והתארגנות, יצאנו להכיר את חיינו החדשים.
היה משהו קסום במקום המרוחק הזה, רחוק מהתקשורת, רחוק מכל שגרת היום יום, על רקע ההרים החומים והים הכחול, המרחבים האין סופיים, השקיעות, הזריחות והשקט.
במשך היום הייתי עם הילדים בים, בחברת נשים וילדים נוספים, ובשעות אחר הצהריים הצטרפו הבעלים והיינו ממשיכים את הבילוי ביחד. הרבה מה לעשות לא היה, היינו נפגשים בחצרות או בגן הציבורי, מקשקשים, אוכלים גלידה אבטיח, שותים קפה עם עוגה כמובן, והילדים משתוללים.
בשבתות טיילנו בסביבה הקרובה, בעצם הלא כל כך קרובה כי בסיני שום דבר לא קרוב, נזרקנו על חופים שכוחי אל מדהימים ביופיים, חופים בתוליים, ריקים מאדם ומשאריות פיקניק, שחינו שעות במים הרגועים כמו מי בריכה, ואלה שהיה להם אומץ, צללו וגילו עולם מלא יופי מתחת למים. לא פעם קרה ששחינו עם להקת דגים כתומים, כאילו הם באו להזמין אותנו להתארח בעולמם.
בערבים התקיימו בבתים מסיבות ריקודים שלוו באוכל ושתייה כיד המלך, אבל העיקר היה לעשות שמח, לרקוד עד אור הבוקר ואני לא הייתי צריכה יותר מזה.
התפעלתי ונהניתי מהכול, מהפשטות של המקום, מהאנשים החדשים שהכרתי, מהאווירה המשפחתית, כי כולם הכירו את כולם, מהחברות בין האנשים, מהחום היבש, ואפילו מהתופעה הפשוטה של כביסה שהתייבשה כה מהר, שעם סיום תליית הבגד האחרון כבר יכולתי להוריד את אלה שנתלו ראשונים.
ההתנגדות שלי להרפתקה הפכה לאהבה גדולה למקום הקסום הזה, ובמשך ארבע שנים המשכנו במסורת של חופשות כאלה בזמן המילואים, את הנסיעה ברכב שדרגנו לפעמים בטיסה צבאית, שהייתה לילדים חוויה בפני עצמה.
תמיד אזכור את שארם א-שייך בלב אוהב ובגעגוע.
