לפני שבוע קיבלתי הזמנה מחברה, אשת יחסי ציבור מובילה וחשובה בתעשיית האופנה הישראלית, להצטרף אליה לטקס פתיחת שבוע האופנה בחולון.
מה כבר יכול להיות רע?, קצת חיכוך על השטיח האדום באבק הכוכבים המקומי אף פעם לא הזיק לנו ואם יש הזדמנות לנעול עקבי סטילטו ולהתלבש רגע, אז שאני אסרב?, ברור שלא.
המינגלינג
לכאורה היו בו כל האלמנטים הדרושים: עמודי חבלול מפוארים, תור אינסופי של מבקשים להירשם ולהיכנס, מאבטחים, שטיח אדום, מייצג ענק של אינסוף בגדים פזורים על גבעת הדשא המקומית, יין, גדודי צלמים, תקשורת, המוני סלב מביצת האופנה המקומית, קיר עיתונאים ואפילו תערוכה קטנה ומרשימה של אורח הכבוד של הערב סטיבן ג'ונס – מעצב הכובעים האגדי, שהגיע במיוחד לארצנו הקטנטונת והתמנגל שם גם הוא.
בפועל, כבר בשלב המינגלינג הרגשתי שמשהו כאן טיפה איבד מהניצנוץ, אמנם היה יין, אבל כוסות לא, אמנם היו מאבטחים, אבל הם בעצם היו סדרנים נחמדים שאף אחד לא חשב שלפחות בערב פתיחת שבוע האופנה לא יקרה כלום אם ילבישו להם חליפה, אמנם הייתה עמדת רישום, אבל היא הייתה נמוכה מידי, קטנה מידי ומאוישת במעט מידי דיילים וגם בסוף כשכבר הגעת אליה, זכית לקבל צמיד נייר כתום ולא אופנתי שהתבקשת לענוד על ידך, גם אם זה לא בדיוק שיא האקססוריז שתכננת לך להערב, אמנם ארגנו תערוכת כובעים, אבל היא הייתה מרוחקת, קטנה ונטולת כל אבק כוכבים בינלאומי כנדרש, אמנם היה שטיח אדום, אבל איך אמרה לנו אחת הסטייליסטיות המובילות בתעשייה כשפגשנו אותה בקצה השטיח – "עאלק אדום",…
טוב, אני חייבת לציין שזה ממש לא הפריע למאות המוזמנים שהגיעו ללא ספק במיטב מחצלותיהם ובמגוון כובעים מרשימים שלא היו מביישים מסיבת תה בארמון בקינגהם, להתמנגל להם בהנאה, חלקם העבירו את כוס היין הריקה שלהם ביחד עם הנשיקה לבא בתור וכך הפכו להן הכוסות לרב שימושיות, חלקם נשארו צמאים וחלקם עמדו רוב הזמן בתור לקבל צמיד כתום ואופנתי ולא ידעו שיש יין ושאין כוסות.
חברתי עבדה קשה בשלב הזה, ברגעים שבהם היא לא רצה אחרי אחד מלקוחותיה, היא רצה אחרי צלמים וכשזה לא קרה היא התנשקה את עצמה לדעת עם כל מה שזז. אני השקפתי לי מהצד, גאה בה ומקבלת הסברים בגוף הסרט מחברה אחרת שלמזלי מכירה את התעשייה והסבירה לי מי הוא מה ומי היא מי.
טקס פרסי האופנה לשנת 2013
נכנסנו לאולם צמאות ואני אף הייתי נטולת מקום ישיבה, חברתי דווקא הייתה בעלת כרטיס למקום מכובד בשורה השלישית, בכל זאת מדובר באשת יחסי ציבור בעלת שם ומי ששלושה מלקוחותיה היו מועמדים לפרסים, בניהם החשובים ביותר בערב הזה ולמרות זאת היא מסרה את הכרטיס שלה לאחד מלקוחותיה והצטרפה אליי בעמידה. מיותר לציין שכשהטקס התחיל שתינו כבר ישבנו בשורה השנייה באמצע בדיוק… מהלכים השמורים לנשים בלבד. איך עושים את זה?, פשוט עושים.
את הטקס הנחתה השחקנית המצוינת קרן מור, פאשניסטה לא קטנה ובהחלט בחירה מצוינת. בטקס חולקו פרסים למעצב השנה לבגדי נשים, גברים, אקסוסריז, צלם, סטיילינג ועוד ואפילו הוענק פרס על מפעל חיים למעצבת דורין פרנקפורט הנפלאה.
אתנחתות מוסיקליות קיבלנו פעם ראשונה מאסתר ראדא שהייתה מצוינת ובהמשך נחשפנו למשהו מוזר, שלא לומר הזוי של צמד נגנים במסכות לבנות (נדמה לי של אסף בוכמן?), מתערטלים עם מיקרופונים, מרביצים למחשבים ומייצרים בעיקר רעש, כאילו שניסו להגיד לנו שאנחנו מגניבים, רק שאני הרגשתי שמישהו התאמץ להיות מוזר, שונה ומיוחד יתר על המידה. בהמשך הועלה מייצג / שיר / מופע מוזר ולא ממש מהוקצע של חבורת רקדניות שחלקם הם בעצם רקדנים וחלקם הם באמת רקדניות…, שנדמה היה שדי גרם לקהל מבוכה. את כל זה ליווה מסך לדים וחומרי VJ בשחור לבן שהיו מצוינים.
הטקס היה יכול להיות באמת נפלא לולא היו בו כל כך הרבה תקלות, החל ממגישי פרסים שלא היו מאחורי הקלעים כנדרש, דרך מעטפות הפרס שרוב הזמן לא הוגשו למעניקים בזמן, כלה בשני פודיומים למנחים, רק שהמנחים לא ידעו אף פעם היכן רוצים אותם וכך קיבלנו דיסקוטק תאורה פתטי ומנחים שעוברים מצד לצד, כרטיסיות שלא הועברו מראש למנחים והם מצדם נדרשו לאלתר ועוד. אפילו קרן מור הגדילה לציין בהומור שאנחנו הישראלים מובילים בתעשיית האופנה ובעתיד אולי גם נלמד לעשות טקסים…
כמפיקת אירועים אני חייבת להגיד שזה די מרגיז. יש כאן תעשייה מצוינת שיודעת להפיק אירועים שכאלה באופן מרשים ומקצועי, אז למה טקס כזה מכובד ומרשים לא מדויק עד הסוף ונופל על ירידה לפרטים קטנים?
אגב, הפתיע אותי מאוד שבכל הטקס הזה אפילו פעם אחת לא העלו את מר כובען שאני מבינה שהוא דמות חשובה במיוחד בתחומו בעולם ומי שהוגדר כאורח הכבוד של השבוע כולו, אל הבמה ואפילו לא טרחו לתת לו דקת מסך שתספר לנו מילה או שתיים עליו ותראה לנו משהו ממה שהוא יודע לעשות. וכן, הוא ישב בקהל אני מניחה.
מסיבת כובעים
נשמע נוצץ נכון?, אז הבטיחו לנו לאחר הטקס מסיבת כובעים. אני שכבר שנים מתה שיזמינו אותי לאיזה מסיבת מסכות ונציאנית אמיתית, ממש כמו לפני מאות שנים, הרגשתי שהערב זה הולך להיות זה, אמנם לא מסכות, אבל גם כובעים זה לא רע בכלל חשבתי.
אז היו באמת לא מעט נשים ואפילו גם כמה גברים שלקחו ממש ברצינות את העניין והגיעו עם כובעים מעניינים, מוזרים, מיוחדים, תיאטרליים, דרמטיים ורומנטיים לאירוע הזה. אני חשבתי שזה אמיץ, מרשים ויפה מצדם, רק שלא חשבתי שאת כל המאמץ הזה הם היו עושים לולא ידעו שהמסיבה תתקיים תחת הגג של מוזיאון העיצוב, בחוץ, ללא כל רמז מנצנץ למסיבת כובעים… לטובת החלק הזה תרשו לי לומר שהיה בר, אמנם פצפון ביחס לכמות האנשים שעטה עליו, אבל אם התעקשת, לפחות זכית בסוף לשתות משהו.
לצערי לא אוכל להרחיב אודות המסיבה, שכן לא נשארתי בה. עם כל הכבוד לעקבי הסטילטו היפים שלי, ברגע שהתחלתי להרגיש את הרגליים ואבק הכוכבים כבר מזמן התפזר, פשוט פרשנו לנו הביתה.
לסיכום
יש לנו תעשיית אופנה שלא מביישת את העולם, יש לנו מעצבים ומעצבות מוכשרים באמת, בעלי מעוף, ערכיים, קריאטיביים וחינניים. לתעשייה הזו בהחלט מגיע שיהיו כאן שבועות אופנה מעניינים, טקסים מרשימים ופרסים שווים, רק שנדמה לי שמגיע לחבר'ה האלה שישקיעו בהם קצת יותר. הערב הזה היה יכול להיות באמת נוצץ, עם עוד קצת מאמץ, ירידה לפרטים וחשיבה לעומק.
אני אגב מתכננת כבר בסוף השבוע לקחת את הבנות שלי ולגשת לבקר בתערוכות המציגות השבוע בחולון במסגרת שבוע האופנה, הנה הפרטים – http://www.holonfashionweek.co.il/gallery.html?v=99323111610 .
באהבה,
אני
