האמת שחודשים עברו מאז שנרשמתי לחדר כושר ואני עדיין מתקשה להשתחרר מעוצמת החוויה של הפעם הראשונה. עד כדי כך הותירה את חותמה עליי הפעם הזו, עד כי נדמה שאני אפילו יכולה להשוות את הפעם הראשונה שלי בחדר הכושר ל"פעם הראשונה".
בשני המקרים המוטיב המרכזי בעלילה הנו המבוכה. ועוד איזו מבוכה. ההבדל בניהם בא לידי ביטוי בחדר הכושר, שם נדמה היה לי שרואים את המבוכה שהשתלטה על פניי בערך 200 איש (אתם זוכרים שאני בחדר הכושר הכי גדול של גו אקטיב במזרח התיכון נכון?), כאשר 100 מתוכם לפחות הם אותם מאמנים ובעיקר מאמנות, כן אלה העוטים על גופם החטוב את החולצות השחורות שיושבות בול על השריר ומבליטות אותו !, בעוד ש"בפעם הראשונה" המבוכה הייתה גדולה לא פחות, רק שהיינו שם לבד :)-
נחזור לחדר הכושר. המבטים. אלה שנשלחים לכיוונך בנונשלנטיות בזמן שאת מסתובבת עם קלסר של טירונים שנראה יותר כמו טופס טיולים מאשר טופס ביצועים, מבטים שנדמה לך שטבולים בגיחוך קל, בעוד הם משדרים לך "מותק את ירוקה, תראי לנו רגע מה את שווה, תעשי תעשי סיבוב, נראה את הבגדים, ממותגת?"
נדמה לי שמתאמנים חדשים ובעיקר מתאמנות חדשות הן סוג של קרן אור עבור הדיירים הקבועים בחדר הכושר, כאילו באו להפיג עבורם את השגרה שנראתה לי תמיד משעממת ודחוקה גם ככה, לפתע הם מרגישים שהחודשים הרבים בהם הם צועדים על הליכונים שלא מתקדמים לשום מקום, חודשים בהם הם מטפחים את שריריהם, סוף, סוף נושאים פירות. יש במה להשוויץ. הגיע דג רקק חדש לעולמם הסגור והיא לא מבינה כלום, בוא נראה לה מה אנחנו יודעים, נעטה את מסכת הדיסטנס, האוזניות עמוק באוזניים, נכווץ את שרירי הישבן, נכניס את הבטן וקדימה להעלות את מהירות הריצה עוד ועוד. נראה שזה עוזר למבוכת הטירונית החדשה שבדיוק מנסה להפעיל את המכונה ליד.
אז למרות שחששתי מאוד להיכנס לגוב האריות ושמו חדר כושר, אזרתי אומץ ונרשמתי לאחד כזה. לצערי ביום הראשון לא היה אף אחד ממאות המאמנים וגם לא המאמנות שהיו פנויים לעשות איתי את סיבוב ההיכרות (שכשהוא כבר קרה הוא התגלה לי כמביך לא פחות) עם עשרות המכשירים המאיימים שהביטו בי מכל עבר וכך מצאתי את עצמי בודדה באפלה, כל כך מתביישת ונבוכה, לא יודעת מאיפה להתחיל, על מה ללחוץ, על מי לעלות קודם ומה אחר כך וגם לא מעזה לשאול, פן אתפס בבורות אין קץ, בכל הקשור למכשור.
יש לי חברות שלא מבינות על מה אני מדברת, שופעות ביטחון עצמי הן עושות את הצעד, מתעלמות ממה שחושבים עליהן, לא רואות את המבטים שאני מדברת עליהם (אולי זה רק בראש שלי בעצם?), מבקשות עזרה מהשרירן עם הדיסטנס במכונה ליד או מאיזה מדריך שעבר במקום, משתלבות בהוויית חדר הכושר ומחייכות כל הדרך אל המלתחה…
כעבור חודש בערך כבר למדתי שכל המבוכה שלי בהקשר של מכונות הריצה והסטפרים למינם הייתה נמנעת, לו הכרתי אותו. את הכפתור. כפתור ה Quick start – לחיצה קטנה שיש בה הכול.
לעומת זאת, כל אגף מכשירי הכושר עדיין מאיים עליי, אני לא בטוחה אם זה כמות השרירנים המטורפת שמציפה את האגף הזה בכל פעם שאני מגיעה וגורמת לי להיבהל, או שזה באמת קשור לעשרות הפעולות שצריך לעשות בכל מכשיר מסכן בשביל לטפח את השרירים.
דווקא בבריכה אני מרגישה לא רע בכלל, אולי בשל העובדה שמרבית אלה ששוחים מולי הם בעיקר מתאמנים שמגיעים לשחות עם כל מיני מצופים ארוכים שלא מאיימים עליי בשום דרך והאמת שהבריכה היא הסיבה המרכזית השנייה (מלבד הילדות שרוקדות בחוג בסמיכות) שבגללה נרשמתי, בניסיון נוסף לפתור את בעיית כאבי הגב והרגל שמטרידים את חיי כל כך.
ניסיון נוסף שלא צלחתי אם להודות על האמת הם אותם שיעורי ארובי, אלה שממלאים אולמות של מאות נשים ומעט גברים, המוסיקה בהם צורחת והמדריכה על הבמה תמיד נראית כאילו יצאה מאיזה פוסטר של תוספי מזון שמוכרים בחדרי הכושר. בשיעורים האלה כשכל מאות הבנות רצות בצעדי רדיפה ימינה, אני פונה שמאלה, כשהן מרימות את יד ימין קדימה ויד שמאל אחורה אני מרימה את הרגל וכשצריך לשכב עם הפנים לבמה, אני איכשהו בדיוק עם הגב. מבוכה כבר אמרנו? אז אני לא שם. גם קואורדינציה אין לי. לצערי אגב.
תרשו לי גילוי נאות קטן, חייבת לציין שעוד לפני שנרשמתי לחדר הכושר, הייתי ואני עדיין בכושר ממגוון פעילויות ספורט באוויר הפתוח – ריצה, רכיבת שטח על אופניים, אימוני TRX , צעידה בשדות ואפילו אימונים מאומצים לתחרות ההירו צ'אלנג', כך שסביר להניח שכשהגעתי הייתי בכושר טוב משל חלק מהדיירים הקבועים בהיכל התהילה, אלה שנעצו בי עיניים ביומי הראשון, אבל בכל זאת הייתי נבוכה ועודני. יש משהו של לראות ולהראות בחדרי הכושר, משהו שבטבע לא קיים.
אז למרות שאני מעדיפה את הטבע ושום מנוי לשום מקום לא יגרום לי להפסיק לבלות בשדות, בכל זאת התמכרתי לשיעורי הספינינג עם יהודה, אני נהנית לשחות ואולי כשאתגבר על בעיית המבוכה שכנראה טבועה בי, אוכל ליהנות אפילו ממכשירי הכושר המאיימים.
אני ממליצה לכל מי שספורט אינו חלק מחייו ותירוצים ממלאים את ימיו, שיעשה לעצמו טובה, יקבל החלטה, יתגבר על המבוכה ויתחיל לזוז, בחדר כושר או בחוץ, בסטודיו או עם מאמן פרטי, בסתם צעדות עם חברה או הבעל. העיקר שתזוזו. ספורט כדרך חיים זו מתנה. אל תוותרו עליה.
באהבה,
אני
