קיבלתי שבוע חופש, מיום שלישי שעבר שהורידו את הנקזים עד הניתוח מחר הייתי Free , הגב זז בחופשיות וגם פסיכולוגית התחושה ששום צינור לא יוצא מהגוף שלי נעימה לי ביותר, אני מרגישה כמו שנותנים חופש לאסיר בכלא ואז הוא צריך לחזור לעוד שליש. אין מחיר לחופש.
מה עשיתי השבוע? נהגתי, הייתי בקולנוע, בבית קפה, אצל חברות, הרגשתי שאני, עם כל הכאבים של הניתוח, חוזרת לחיים. הולכת עם חולצות מכופתרות (היחידות שאני יכולה לשים כרגע, כי הידיים לא עולות מעל גובה מסויים) ומשובצות ( שיחוק של דפי) ואם מסתכלים עלי מבחוץ כמעט אי אפשר לראות סימנים של הניתוח . בררררור שאם מתעקשים להסתכל על איפה שהיו פעם השדיים שלי אז ברור שיש שינוי, ואם מישהו היה יכול להסתכל בתוך הנפש שלי, הוא בטח היה חושב שהגיע החורף כי יש סערה ורוחות וגלים בלי הפסקה.
חברות באו להיות איתי, לצאת איתי להליכות, ענת הביאה לי מגדלור קטן לטמפל, הקארפול בנות של בית הספר והצופים פטרו אותי מסיבובי נהיגה, אני מוקפת במלאכיות כבר אמרתי?…וכמובן חגגנו 2 ערבי חנוכה אצל חברים, מה שגורם לי לחשוב על הנס הפרטי שלי.
בזמן האחרון אני מציקה לחברות שלי ושואלת אותן מתי בפעם האחרונה הלכתן לעשות ממוגרפיה, אבל בלב אני יודעת שהבדיקה הזו לא באמת תעורר מודעות או תגרום לגילוי מוקדם, ככל שאני חושבת על זה יותר ויותר אני מבינה שלפני ממוגרפיה, אנחנו הנשים קיבלנו מתנה, יש לנו איבר שאנחנו יכולות למשמש ולגעת ולמעוך ולבדוק אותו כל הזמן, וברגע שנתרגל לעשות את זה, נכיר כל פינה בו, וקימור ושקע וגבעה ונדע לאבחן את עצמינו ולהגיד לרופא שאנחנו יודעות שיש שינוי כי אנחנו מרגישות אותו ויודעות איך היה לפני שבוע ולפני חודש. יש באינטרנט פירוט איך לעשות בדיקת שד ידנית לעצמינו, למה לחכות לחסדים של מישהו אחר? הרי אי אפשר לעשות את אותו התהליך עם כבד או ריאות או לבלב, נכון? ממוגרפיות לא מגלות כל גוש, יש בערך 80% גילוי וגם זה רק מעל גודל מסויים. אם אנחנו נדע לזהות, נוכל לעזור לעצמנו לגלות מוקדם יותר ולרופאים לאבחן ולטפל במחלה בשלבים מוקדמים מה שמקל על כל התהליך ובמיוחד על סיכויי החזרה של המחלה.
ואז המשפט הזה קפץ לי והרגיש כל כך נכון:
We are the CEO of our life
ולא אף אחד אחר!
בסוף השבוע התעוררתי לי בבוקר במיטה, ומול עיני גברת ארצ'י עושה קולות וניראת גדולה מהרגיל, הסתכלתי טוב לראות שאני לא מדמיינת….ואכן לא דימיינתי, על הגברת יושבת גברת אחרת (נקרא לה מאיה או מתוקה מס 2) ישנה בכורסא כאילו אמצע הלילה, כשהתעוררה, שאלתי אותה: "מה קורה? למה את לא במיטה שלך?" היא ענתה לי: "הייתי חייבת לנסות גם, היה נראה לי שלך ממש טוב שם, שבוע לא יצאת מהכורסא"…מה שנשאר לי להגיד כאן זה ש'טוב' לא נכנס להגדרות של מה שהרגשתי שם, אבל בהחלט בלעדיה היה לי הרבה יותר רע.
אנשים שואלים אותי איך המחלה משפיעה על הבנות הפרטיות שלי, אז לעומת מתוקות 1 ו-2, אני מרגישה שמתוקה מס 3, די בלחץ מכל הסיפור הזה, כשהיא באה לבקר אותי בבית חולים בניתוח הראשון היו לי איזה 5 שמיכות שהאחות שמה עלי, אחרי 10 דקות שהמתוקה הסתכלה עלי והסתכלה, היא הלכה לכיוון השמיכות והרימה אחת אחת עד שהגיעה לרגלים שלי, "פווווו, נשארו לך רגלים" היא אמרה בהקלה "בטח שיש לי רגלים, למה שלא יהיו לי?" עניתי לה, " פשוט, לא ראיתי את כפות הרגלים שלך יוצאות מהשמיכה אז נבהלתי" אחרי שעה הם הלכו הביתה וקמתי ללוות אותם, המתוקה מסתכלת בהפתעה: "מה, את יכולה ללכת?" "ברור שכן!" עניתי לה. לאחר כמה ימים בבית כשישנתי בארצ'י, היו עלי 2 שמיכות בלי סימן לכפות רגלים מבצבצות, מספר 3 הגיעה והרימה את השמיכות ונגעה לי ברגלים, "ארי? מה עכשיו?" שאלתי, "אמא אני רק בודקת שאף אחד "didn't chopped off your legs" והיום בבוקר היא באה אלי לחדר, אני עדיין במיטה והידיים שלי היו מתחת לשמיכה, היא הכניסה את היד שלה לתוך השמיכה ואמרה לי: "יו, כבר חשבתי שאין לך יד", "ארי אמרתי לה, יש לי גם ידיים וגם רגלים" אבל היא לא מרפה "ומחר בניתוח,אמא, הם יורידו לך גם את השיער?"
כשחזרנו הביתה ביום שלישי שעבר מינוס נקזים, ארי בדיוק הגיעה הביתה וישר הראתי לה, היא קפצה ושרה איתי ושמחה כל כך, כשמספר 2 הגיעה הביתה עשיתי אותו הדבר, הרמתי את החולצה להראות לה, היא מסתכלת ומסתכלת ואומרת לי: "מה, אמא?" אני עונה לה: "נו, את לא רואה?" ומזיזה את הגב שתראה, היא שוב מסתכלת ובודקת ואז אומרת לי: "אוי, השמנת!" באמת תודה… וכשמספר 1 הגיעה הביתה ושוב הרמתי את החולצה והדגמתי את המצב החדש, היא מסתכלת ואומרת לי: "מה?" "את לא רואה שהורידו לי את הנקזים?" אמרתי לה ישר ולעיניין בלי אפילו לתת לה רמז, "אה, לא ידעתי שבכלל היו לך" היא אומרת והולכת לחדר שלה כאילו כלום. אויבים מבית, כן יש דבר כזה…
אבל רוב הזמן אני חושבת שהיה לי פה מזל, למי יש אפשרות לראות את מלוא האהבה של אנשים אליו, בגיל 40 ומשהו? אנשים יוצאים מגדרם לעזור, לתמוך, לדבר, לחבק, לתת מילה טובה.
בשנת 1989, כמה חודשים לפני שנפטר מסרטן מתקדם, דן בן אמוץ אירגן לעצמו מסיבת פרידה מהחיים, למה בעצם הוא אירגן מסיבה כז? לפי דעתי כי הוא היה זקוק לבוסט מטורף של אהבה בעוצמה אין סופית, הוא היה צריך את זה ואנשים רצו לתת לו, מי שהוזמן ידע שלא יהיו לו עוד הרבה אפשרויות לראות/לדבר/לחבק את דן…וגם לי מרגיש שבוסט האהבה הזה הוא מתנה, ולרוב האנשים אין הזדמנות לראות אותו במהלך חייהם כי כשהם לקראת הסוף הם כבר זקנים מידי או שהם הולכים במעין פתאומיות, ולא מספיקים לקבל את האהבה הזו. רוב הזמן לוקחים אותנו כמובן מאליו, כאילו נחייה כאן לנצח, וכאן נוצרה לי הזדמנות לקבל את האהבה הזו לפרצוף, וזה נעים לי כי אני יודעת שזכיתי בחברים לכל החיים, כמו אחים ואחיות שיהיו איתי תמיד בין אם הם גרים רחוק או קרוב אלי, מלפני חודש וחצי המשפחה שלי גדלה.
פגשתי השבוע את א' שורדת גם היא, שהגיעה עכשיו לואלי, ישבנו לקפה והיא שאלה אותי "מה הכי עצוב לך בכל מה שקרה, מה הכי קשה לך?" עניתי לה: "שאני לא אגיע לגיל 80"
א' צחקה ואמרה לי: "מישהו מחכה לך עם מדליה כשתגיעי לגיל 80? מה עדיף חיים סתם עד גיל 80 או חיים טובים עד גיל 40 או 50 או 60? תחיי עכשיו, תהני ממה שיש לך, תפרגני לעצמך, תרגישי את האהבה מסביבך ותהני ממנה, אל תהיי קשה עם עצמך, תסתכלי במראה ותאהבי את עצמך, וגם תקחי, תקחי, תקחי…זה בסדר לקחת! אז אני לוקחת וגם חושבת שהיא ממש צודקת.
תמיד אחרי שאני כותבת אני אומרת לעצמי זהו פוסט אחרון כי כבר כתבתי את כל מה שרציתי ואין לי יותר רעיונות ומחשבות ותובנות, אבל אז עובר לו יום ועוד יום וזו אומרת לי משהו אחד שמתחבר למשהו שמישהי אחרת אומרת ועוד משהו שקראתי ופתאום הראש מתפוצץ מהמון דברים שאני רוצה להגיד ולכתוב וברגע שאני כותבת אותם הם הופכים להיות שלי ואני גם מאמינה בהם והם מחזקים אותי.
א' שילחה אותי לעינייני עם הפסוק: "סור מרע ועשה טוב" שבעצם תמיד האמנתי בו אבל בימים אלו הוא יושב לי אפילו יותר מדוייק.
אז אחרי שבוע שלא בכיתי בכלל וחשבתי שנגמרו לי הדמעות, בכיתי היום כמה פעמים וגם זה בסדר, מחר יום חדש.
