תמיד זה תופס אותי לפני חגים ומועדים
כל שנה מגיעה עם תובנה
מאז עברו כמעט 18 שנים
דצמבר 1999 ילדה עם תיק הולכת קדימה
יש בה פחד
הוא נוכח
מה אם תביט אחור? היא בוחרת שלא
אולי בהיכרותה הקצרה עם עצמה למדה להסתכל על הקיים מולה. ולהתרכז בו.
לקחת החלטה.
לקחת אחריות.
לקחת תיק.
וללכת…
אישה בת 18 שמעתה תוסיף לעצמה את ה(ספק) תואר
״חוזרת בשאלה״.
שנים תעבורנה עד שתשוב אל המקום ממנו הלכה
כשתהיה לאמא יחולו בה התמורות המשמעותיות ביותר. משהו בה יסגור מעגל אחד מרבים שסיחררו.
היא תשאל שנה אחרי שנה
תתחקה אחר מנהגים ומצוות שכפו עליה לקיים
תבקש את ההגיון
תשאל לתשובה
היא למדה וחונכה לכבד בני אדם
אלה שבחרו שלא להיות כאלה זו בחירתם.
מכאן שלא תתריס ולא תכעיס
רק תלמד בשקט את שכתוב בספרים, בשירים, במפות הכוכבים…
היא תענה לקריאתה של מתנדבת בבית השנטי
לבוא לבשל איתה ארוחת שישי לילדים של כולם.
היא תגיע בשישי מוקדם בבוקר לבית שעדיין מנמנם
שלאט יתעורר ויעיר גם בה את הילדה שהיתה.
זו שהלכה.
יהיה בה עצב לרגע
במיוחד שכשהשיר איתו בחרה להתעורר אחת מבנות הבית יהיה:
״ ואם יש שם אל אחד אז אני לא יודעת למה בלילות אני לבד לא שלחת לי אף אחד…״
ואז יגיע ילד אחר שיגיד לה: ״נו מי ישמע אין לך בית…?״
והם יצחקו
ואני אחייך.
זו כבר לא היא.
זו אני.
שם.
בהתנדבות הזו
ברגע הזה
הגוף השלישי נסתר יהיה לגוף ראשון נוכח.
אני.
ויעברו חודשים והרבה ימי שישי
הילדים ואני כבר מכירים
הם איתי במטבח
זה שעות של שמחה שבסופן על השולחן מונחים סירים שיש להם צבע, טעם וריח שכולו בית.
ובעודה מתכננת את הבישול לשולחן ליל הסדר תזכר שעוד לפני יש את פורים.
הילדה של לפני 18 שנים אהבה ושנאה את פורים
שנים היתה זו עבורה הזדמנות ללבוש מכנסיים מבלי שיעירו לה, להתאפר כרצונה.
כמה אירוני זה להבין שהיום יום שלי היה תחפושת וביום חג הזה דווקא הייתי אני.
המנהג של משלוח המנות קוים אצלנו על כל פרטיו ודיקדוקיו.
אמא שעמלה על הכנת עוגיות ומתוקים וילדים דרוכים לכל נקישה על הדלת המבשרת על הגעת ממתקים מהשולחים האחרים.
שאלתי את אמא למה? היא אמרה שכך נהוג
המורים בבית הספר הסבירו את האיך
כמה ולמי ואיזה מזונות ומה הברכות…
ב״חילוניות״ אשלח מלא ואקבל לא מעט
זה חג כזה שהטורטית הופכת להיות דלת קלוריות
ואתה נזכר שיש טופי בעולם ולא רק בבית כנסת.
פעם אפילו עצרתי ושאלתי את עצמי למה בעצם
והתשובה שהיתה מקובלת עליי היא שזה בסך הכל יפה ומלא כוונה.
ובעבודה מישהו שאל לפני יום:
״תגידי מה הקטע עם המשלוח הזה? וזה גם כאילו יש תחרות כזו על של מי יותר שווה…״
ואמרתי לו פתאום בשליפה מהחצאית שלבשתי במקרה.
״זה בכלל לא זה. לא הכמות ולא האיכות. זו כוונת הלב לשמח אדם אחר ביכולת לקבל ובאפשרות לתת ממה שישנו. אתה יודע שאת משלוחי המנות בכלל עוטפים במפית אטומה ולא בצלופן שקוף. כך שלא יתבייש לא הנותן ולא המקבל…״
והכל אז התחבר לי למקום אחד.
לצלחות לבנות חד פעמיות מלאות בעוגיות שיזכירו לי בית שפעם הלכתי ממנו.
ולסירים שיש בהם את כל אהבתי לילדים בבית שפגשתי בו את עצמי מחדש.
ומשלוח המנות שלי שאני שואפת לקיים כל השנה,
כאילו כל יום פורים.
בצלים ממולאים בפריקה וכבדי עוף:
- 5 בצלים גדולים בסיר מים רותחים על אש בינונית לעשר דקות. מסננים ממים ומניחים בצד.
- מכינים את המילוי:
- 2 כוסות פריקה ( להלן חיטה ירוקה קונים ברוב חנויות התבלינים ) לשטוף היטב ולהשרות כחצי שעה
- חצי קילו כבדי עוף לצלות במחבת ( או על אש גלויה אם שומרי כשרות או סתם אוהבים וול דאן ) לקרר טיפה ולקצוץ בסכין חדה
- חצי צרור פטרוזיליה קצוצה
- שורש פטרוזיליה מקולף ומגורד
- השאריות של הבצל שנהיה קטן מדי לממולאים
- מלח פלפל
- טיפה בהרט
- חצי כפית פפריקה מעושנת
- סקוויז׳ של עגבניה ( מי שממש רוצה להשקיע אז עגבניה צלויה בתנור / ליד הכבדים על האש ולקצוץ פנימה )
- 2 כפות שמן זית
- את הכל מערבבים יחדיו
- מפרקים את הבצל בידיים לגלדים ( שכבות / מעגלים )
- כל שכבה מניחים על כף היד, ממלאים בתערובת המוכנה ומגלגלים בהידוק
- מניחים בסיר שטוח (סוטאז')
- מערבבים בקערה נפרדת: 2 כוסות מים רותחים, רבע כוס סילאן, רבע כוס רכז רימונים, חצי כפית קינמון, מלח ופלפל ( כף אבקת מרק בצל תקפיץ את זה ממעולה למטריף חושים. שיקולכם. )
- שופכים את הרוטב הנ"ל על הבצלים
- מבשלים על אש בינונית כשעה
- ןמעבירים לתנור לעשרים דקות ב 160 מעלות להשחמה ( אם חסרים נוזלים להוסיף מעט )
