"זמן הוא תמונות צרובות
הוא פצע שנפתח כל פעם
הוא המילה שלי שצפה בתוך הריק
הוא התקתוק
הקצוב הממכר
שאומר שצריך
כי אחר כך יעבור
יעבור ואפסיד
לכן יש למהר
הוא הקוצב לי לגדול
ועוד קצת לגדול
כמו עליסה אני משחקת בנדמה לי
נכשלת
ממהרת
לא נזהרת
בכלל לא נזהרת"
"זמן הוא תמונות צרובות" הינו ספר השירה החמישי של תמי כץ לוריא. בספרה, היא מעלה את סוגיית הזמן, הגוף ומה שביניהם .
הספר מחולק לשני חלקים: "זמן הוא תמונות צרובות" ו"נאמברים". החלק הראשון דן בעיקר בזמן.
מה משמעותו של הזמן? הלחץ שהזמן שעובר מפעיל עלינו, הזמן אוזל והגוף עצמו הוא קורבן של הזמן. תמי עושה שימוש רחב בשיריה במונחי זמן, כגון: לעיתים, לפעמים, בינתיים, רגעים, רגע, שעון חול, עוד מעט, בהמשך, רגעיות ועוד.
על ה"נאמברים" היא כותבת: "אולי אם אתן שם למספר, אאיית נכון את תחושת הגוף וזמן התרחשותו בחלל". כל "נאמבר" מייצג סצנה עם גבר, רגע של זוגיות, אינטימיות או תשוקה. חלק זה עוסק באופן חושני, אך מעודן, בסצנת ההיכרויות שלאחר הגירושין.
בשיריה יש כמיהה לאהבה, אבל הסתפקות בעינוגי הגוף. הגוף מיוצג כעצמאי, כבוגדני, שדורש את שלו:
"מרגישה מקוללת
בקללת הגוף
הגוף הבוגד
המענג
הקפריזי
זה שמבטיח
שנוכח
הגוף הדורש את שלו
שמבקש לצאת מתוכו
שמונע
שמאפשר"
"מתאכזבת מגברים מתאכזבת מהגוף
שלי שבוגד…"
המוזיקה הוא אמצעי פיתוי עבור תמי:
"שוב הג'אז חודר לנימים הדקים
ומותיר אותי מהופנטת…
גורר אותי
לכל מיני מעשים"
"חוסר המובלטות נותן בראש
המוזיקה נותנת בראש
כשהאצבע מתפוגגת
על הדק המילים"
באופן לא מפתיע (בכל זאת, כל אומן בתחומו יוכל להעיד), הכתיבה והאומנות הם כלי פורקן ומאפשרות התבטאות של העצמי:
"אותיות אותיות כתמים דוקרים בורקים
פוצעים במשמעות
את הלא יתואר"
"עושה אומנות ממילים טורדניות
מהבזקים שמכים
מצלילים שמתרפקים מרעידים
מהפחד שלי לא לעשות"
בפוסט זה נגעתי רק בטעימות קטנות משיריה של תמי. כפי שתוכלו להתרשם, שיריה קולחים וברורים. הם קלים להבנה ומאפשרים לקורא להתחבר לתחושותיה ורגשותיה. הם משקפים את מה שכל אחד ואחת מאיתנו חש לפעמים. במיוחד בעידן שלנו, שהזמן הוא המצרך היקר ביותר…
קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
