אקורד אחרון של ילדות- ואלי דה לאנג
אקורד אחרון של ילדות מספר את סיפור התלמידים היהודים בהאג שנגזר עליהם לעזוב את בתי הספר שבהם למדו ולעבור לבית ספר יהודי שהוקם רק ליהודים. בית הספר התקיים במשך שנה וחצי ונסגר לאחר חופשת הקיץ של 1942 כיוון שהגרמנים החלו לגרש את יהודי הולנד למחנות.
גם אמי הייתה ילדה כשפרצה המלחמה. ילדה בת חמש שהתגוררה בבוקרסט שברומניה. באחד הימים הלך אביה להביא אוכל ונעלם. סבתי החליטה שעליהן לברוח. בהריון מתקדם, עם ילדה בת ארבע, ארזה מעט בגדים ודברי ערך וברחה. הן נדדו מעיר לעיר מארץ לארץ. סבתי לא עצרה לרגע. אמי זוכרת רכבות ונסיעות ארוכות ושום דבר מעבר. לא את לידת אחותה ברכבת והמעיל שסבתי קרעה והפכה לחיתולים. לא את הרעב המתמשך. לא נופים. לא חיילים. מאום.
חייה התחילו בגיל שתיים עשרה, הגיל שעלתה לארץ. זכרונה בלע הכל. את האימה, הקשיים, הבטן הנפוחה. רסיסים מסיפור הבריחה שמעתי מסבתי. הן נדדו ברומניה, בארצות השכנות. בכל פעם שהמלחמה התקרבה הן ברחו. סבתי אומרת שהגיעו עד סין ומשם נדדו לרוסיה. היו בקולחוז ושוב ברחו. הסיפור מפותל ומלא חורים שחורים כמו זכרונה של אימי.
לכן שמחתי לקבל את הספר העוסק בזיכרונות ילדים. אולי, כך בעקיפין, אדע קצת יותר על מה שעבר על אימי. למרות שמדובר בארץ אחרת ובילדים שהיו מבוגרים יותר.
שנים רבות קראתי כל מה שמצאתי על השואה. התחלתי עם "אנה פרנק" עברתי ל "מאה ילדים שלי" של לנה קיכלר. קראתי את פרימו לוי את ק.צטניק הוא יחיאל די נור שהחריד וזעזע מאד בספריו "סלמנדרה", "בית הבובות" ו "קראו לו פיפל". את "אדם בן כלב" של יורם קניוק. את "עיין ערך אהבה" של דוד גרוסמן. את "הציפור הצבועה" של של יז'י קושינסקי ועוד הרבה אחרים. הזדהיתי, בכיתי, כאבתי ואני יודעת היום כמה עדיין איני יודעת. אילו זוועות עברה אמי שההדחקה כל כך גדולה שגם היום כשהיא בת 77, אינה זוכרת דבר.
תלמידי האג ששרדו ונותרו כדי לספר זוכרים את המעבר לבית הספר היהודי. דב מץ כותב " נאלצנו ללכת לבית הספר ברגל. הצעדות הארוכות הללו חרותות עמוק בזכרוני. " קוני שניידר זוכרת כי" הכי קשה היה לי להיות פתאום בלי חברים וחברות".
הילדים נאלצו להתמודד עם גזירות ורדיפות, דלות, מחסור ועולם שבו יהודים נחשבו לאנשים סוג ב' הספר מספר באיפוק רב את סיפורם. העדויות מובאות כפי שסיפרו אותם הילדים. יש בהם גם סיפורים אופטימיים על אהבות שלבלבו, על חברויות וקנאויות. נראה שהילדים ניסו ואף הצליחו לעיתים, להפוך את המצב לנורמלי. העדויות מעלות את הפחד שבנשיאת הטלאי הצהוב, את הקושי בכך שנודו מרוב המקומות. אדית ון הסן מספרת " הרי זה דבר נורא לעמוד מחוץ למגרש הטניס כשאסור לך להיכנס אליו. את רואה מכרים שהולכים לשחק טניס או הוקי לשוט בסירת משוטים או מפרש, אך לך אסור".
כשהחלו להעלם יהודים הן משום שנשלחו למחנות, הן משום שברחו או הסתתרו הפכו הלימודים בבית הספר לקשים יותר. מתח, פחד ואי וודאות השפיעו על המורים והתלמידים. התנאים בבית הספר הידרדרו במהירות ולבסוף הגיע צו המורה על סגירת בית הספר.
אין זה ספר שמרגש, שמזעזע. זהו ספר תיעודי לעיתים יבשושי מעט. אך מביא במדויק את סיפורם של ילדי בית הספר. החלק בספר שהוא הקשה ביותר היא רשימת התלמידים בכיתות . ליד כל שם כתוב האם שרד או נספה והמקום בו נספה. עברתי על רשימת השמות והלב בכה. רבים הם הנספים.
כתה 5 1941-1942
ומשפט לסיום- העולם אדיש גם היום כפי שהיה אדיש אז. לידינו ממש טובחים מדי יום במאות אנשים, מהם ילדים רבים. למעלה משלושה מליון בני אדם נמלטו מסוריה ורשומים כפליטים. ששה וחצי מליון סורים מוגדרים כעקורים,נעים ונדים בתוך סוריה. פליטים בארצם. נהרגים בלי שאחיהם במדינות הסמוכות יעזרו. עד מתי?