זכות הצעקה

… מדוע יד מושטת
לא פוגשת יד אחות?
ועיניים, אך תמתנה רגע,
והנה שפלו כבר נבוכות…
גן נעול – רחל

כל חיי הרגשתי כמו רחל, גן נעול שמחפש מפתח, אבל יודע שכמו שרחל כתבה, הדרך היא ללא שביל וללא דרך והסיכוי שמישהי תחליט ללכת בדשא, לפעמים בקוצים לפעמים בסבך, לפעמים לראות את המטרה מרחוק לא גדול. אבל תמיד לקחתי את גרסתה של רחל הרומנטית, שמחפשת את הצלע השנייה. היום אני יודעת שהידיים האלה פשוט מחפשות יד.

ידיים מחפשות יד (שאטרסטוק / lighthunter)

יד אחות מחפשים בכל מידי מצבים, ברגע מרגש עם בת זוג, ברגע אינטימי מול ילד בגן. או במרפאה רגע לפני טיפול מפחיד. יד אחות, יד להעביר את החרדה, את החששות, את חוסר הידיעה, את הציפייה לכאב. יד אחות להעביר אליה את הכעס שזה קורה לך דווקא לך, דווקא עכשיו. יד להעביר לה את התסכול, ואפילו את התיעוב והשנאה למחלה, לאותו דבר שהחליט לגדול בך, לנעוץ את ציפורניו. אבל דווקא ברגע זה, את מגלה שיש יד שמוכנה ויכולה לקבל את כל אלו. ואת גם מגלה את זכות הצעקה.

כשמשתמשים בקרקפת ובגולגולת שלך כמו לוח נושא בגן הילדים. ומהדקים את הכל בשרשרת סיכות, הרגע שבו אומרים לך "יופי היום את נפטרת מכל אלו" הלב מפרפר, קופץ בחוסר נוחות ברחבי הגוף. המוח הולך הלוך וחזור בפיתוח פנטזיות. והבטן מלאה פרפרים. ואז מגיע הסטז'ר הצעיר החביב עם החיוך והביטחון שהכל טוב, וקל ומהיר. ולידו עומדת האחות, שאומרת "אבל את" ו"תחזיקי את היד אם את רוצה" ו"אני פה" (כן סופר קלישאתי, אבל הן אמרו את זה כמה וכמה פעמים).

אוחזת יד ולוקחת נשימה (אלבום פרטי)

הן תפסו את מקום הנשימה שלי " קחי שנייה נשימה", "כן, פה היא תקועה, זה קשה יותר". מבחינתי, בייחוד אחת מהן, ששמרה על הרופא, ריסנה אותו, האטה אותו, עצרה אותו מידי פעם כדי לתת לי לנוח ולנשום. ואילולא היא, אני לא יודעת אם לא הייתי מתעלפת באיזה שלב.

אותה אחות, וגם אחיות ביד המושטת, מעבר לכל זה משחררת, היא מאפשרת לאשכנזיה טובה ירושלים, שתמיד לימדו אותה "לא עושים רעש כי השכנים ישמעו" לצעוק. למדתי לא רק לעקם פרצוף ולספוג, אלא גם לא להתנהג יפה מול הרופא החייכן ולצעוק לבכות. להגיד "כואב, שנייה תנו לנשום" לצעוק ללא בושה כי את מרגישה כמו כרית סיכות במקרה הטוב, או קיר נושא בן עשר שנים, ולהתעלם מכל מה שקורה מסביב ולדעת שאולי עוד חצי שעה תשבי על עוגה ותספרי בדיחות על הנושא. את היית כנה עם עצמך "זה היה רגע של חרא בחיים".

אז מה אני אומרת ? חפשו את היד, את היד הוותיקה המכירה, את היד המכילה שלא נרתעת מהצעקות, שיודעת לקחת מהכאב, אבל גם לסנגר עליך. לא כולן כאלה, ואולי הן שמורות למחלקות מיוחדות, אבל הן/הם שם. ויותר מזה שחררו, תתעלמו מהעולם. כואב, קבלו אותו, תנו לו מקום אל תדחפו אותו למקום עמוק, אל תתביישו בו, תבכו, תצעקו, תעשו רעש זו הזכות שניתנה לכם כאשר החיים שינו לכם את הסטטוס.

מצאו יד מושטת לעזרה וקחו אותה (שאטרסטוק / bluedog studio)