הרעיון לטייל ביפן נבט במוחותינו עת שהו הבנים בטיול בנים תמים (למרות הצהרותיו של היוזם) וזול לכל הדעות בסייגון.
עת טיילו להם הבנים בתעלות הוייט קונג חמושים במצלמה, קסדות וחיוך אווילי ותמים, שלא צופה את הבאות, טיילנו אנחנו, הנשים שנותרו מאחור "להשגיח" (בעזרת העוזרת) על הטף, ברחבי אורצ׳רד חמושות באשראי וצמאות לנקמה כמו חייל אמריקאי ששרד את התופת.
כשהצעתי מסע נשים בעקבות גלריות בסייגון, התנגדה מ׳, גננת, סינגפור נחרצות לטייל שוב בעולם שלישי וציינה כי היא שבעת מקדשים ושדות אורז. לא נותר לי אלא להציע לה לטייל במעוז הכי טרנדי ועירוני בצד הזה של אסיה – טוקיו, יפן.
מ׳ נעתרה מייד, יפן היא לה חלום עוד מימי הדיילות שלה, בהם "אל על" לא הציעה שום טיסה ליעד שנשאר בגדר תעלומה כשמ׳ ממשיכה לפקוד כל יעד מסביבו.
הבנים התמימים חזרו מהרפתקאותיהם בבירה הויאטנמית והתבשרו מייד על טיול ה pay back הנרקם בהיעדרם. הם הסכימו מייד בשל שאריות של אשמה שעדיין הופרשו מבלוטת האשמה שלהם.
כמה מאות טובים של דולרים מאוחר יותר ונפל הפור על ה 14/5, הוא יום שבועות לעם ישראל. הבנות מיהרו לעלות לבית המקדש – "ספורה" סניף ION ולהעלות קורבן לאל המייקאפ כדי להודות לו על המתנה שנתן להן, ואילו הבנים התפללו בינתים לאלוהים שתהיה זו ההוצאה הגדולה היחידה בטיול הזה (little did they know).
אך תפילתם לא נשמעה כמובן, כאשר מספר ימים מאוחר יותר הם ראו בפירוט האשראי את המלונות שהוזמנו בבירה הנוכחית ואף בבירה הקיסרית העתיקה – קיוטו, כי אם כבר אז כבר ולמה לא להינות מכל מה שיש ליפן להציע בשישה ימים.
גירוד בלתי נשלט ועוויתות קשות תקפו אותם, אך הזמן שנותר עד הטיסה היה מזור למכאובם.
ערב הנסיעה הגיע ומ׳ עדיין לא זכרה את שם המלון, אך ידעה לדקלם את כל שמות הרחובות בהם נמצאות חנויות האיפור הנבחרות ברחבי יפן כולה כולל באזורים שהוכו בצונאמי.
ה 14/5 הגיע ובשעת צהריים נסעתי לאסוף את מ׳ ממקום עבודתה. מ׳ התעכבה ונאלצתי לבדר את הנהג הסיני העצבני שאיתו באתי. על אף שהמונה שלו עבד והוא המשיך לקבל כסף בזמן שהמתנו, הוא רטן ללא הרף והבהיר לי כי האיחור של מ׳ אינו מקובל עליו. אחרי שניקה את אוזנו בעזרת קיסם אוזניים (אביזר חובה בכל מונית סינית), הוא החל להראות סימני שעמום. פצחתי בשיחה עליו: מאיפה הוא במקור (ס״ט – סינגפורי טהור/טיפוסי), מהי דתו (אין לו דת או כדבריו: I believe in money). בתמורה אמרתי שאני מישראל, יהודייה ויש לי 3 ילדים ואפילו הראתי תמונות שלהם. הנהג החכם שלי ציין שאני נראית יהודייה לפי צבע עורי, אבל לילדים, הוא ציין בהפתעה גמורה, אין אף ארוך. כמעט התעלפתי מהאבחנה שחשבתי שעברה מהעולם אחרי שנת 45, והסתכלתי שוב לודא שאין עץ ריח בצורת צלב קרס במונית.
בעודי חושבת על המהלך הבא שלי (גלישה באתר "יד ושם"), נכנסה מ׳ לרכב. תוך כמה דקות כבר שתינו קפה ב"קופי בין" צ'אנגי איירפורט, והתענגנו על סנדוויצ׳ים שהבאתי לנו מהבית. ההתרגשות היתה בשיאה. יפן. כמה בלתי נתפס זה. לבד. 6 ימים תמימים.
תוך 7 שעות כמעט, 2 סרטים, חצי ספר ושתי כוסות יין נחתנו בטוקיו.
קיבלנו ladies room במלון שהזמנו, וגילינו כי מדובר בחדר בגודל של צינוק עם מכשיר מסאז׳ לרגליים, מסכה לפנים ומיטה וחצי. המקלחת התאבזרה בכל מוצר שחברת ״שיסיידו״ התהדרה בו ומ׳ הרגישה שבחרנו נכון.
למחרת קמנו רעבות לארוחת בוקר שהוגשה בכלים של חדר אוכל בקיבוץ יפני עם לינה משותפת. נשנשנו משהו וירדנו להשלמות ב"סטארבקס", שהפך עד מהרה לקפה הבית שלנו ביפן.
לקיוטו הגענו בשעת צהריים והתמקמנו בריוקן )Rayokan) שזה מלון מסורתי עם לינה על מחצלות טטאמי על הרצפה במיוחד לבעיות הגב של מ׳. אבל לאור המיקום המושלם שלו, על גדות נהר הקאמו ברובע הגיישות, גיון, הקריבה מ׳ את גבה על מזבח הקימונו.
בקיוטו הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת. העיר שקטה ומנומנמת, תעלות מים עוברות לאורכה, משובצות במסעדות קטנות. סוג של אמסטרדם יפנית. הסמטאות צבועות בצבעי אדום לבן המקבל ממנורות עשויות נייר אורז ובתי התה שולטים בהן ביד רמה.
בשש בערב האקשן מתחיל. מ׳ ואני מתמקמות ליד בית תה גדול. מ׳ חמושה במצלמת אייפון 5 ואחראית על צידו הימני של הרחוב ואני עם מצלמת "קנון", אחראית על השמאלי. אני מוודאת ששום גישה לא תחמוק מאיתנו. לא היום, לא במשמרת שלי. וכך אנו מתוודעות מבחוץ לסצנת בתי התה כשגברים יפנים בחליפות נפלטים מתוך מוניות ומכוניות יוקרה וחומקים פנימה ואחריהם, מדדות בסמטאות, על קבקבי אצבע עם גרביים לבנות, פנים לבנים כסיד ושפתיים אדומות כדם, קימונו מבהיק עם אובי ענקי קשור בהידוק מאחור, שיער עשוי למישעי החושף צוואר ענוג שחלק קטן ממנו לא מאופר וחושף עור מושלם – גיישות, אמיתיות, בשר ודם, כמו בובות חרסינה. ההתרגשות אחזה בי מחד, אך לא שכחתי כי האנשים בבית ירצו תיעוד והמשכתי להקליק במצלמה עד שהן נבלעו בתוך בית התה.
ביום למחרת פקדנו מספר מקדשים יפים ומיוחדים, ביניהם אחד שהיה מיוחד בשל גן הזן היפני שבתוכו היה ממוקם.
אני אומרת לכם, גן זן יפני זה בטח הסיוט של כל גנן. החול היה מגורף בצורת פסים, במרכז היה ארמון חול קטום מושלם בצורתו וכל צמח ועץ נגזמו בקפידה כאילו הגנן הוא ג׳וני דפ מ"אדוארד סיזר הנדס". גן זן בטח נחשב לעבודה נדרשת אצל גננים ואחרי עבודה של חצי שנה הם מקבלים מענק וטסים למזרח. או במקרה של הגננים היפנים – למערב…
השעה שש הלכה והתקרבה ועמדתי לפקוד את סמטת פנטוצ׳ו שהומלצה בספר לציידי גיישות שכמותי. מ׳ ויתרה על התענוג והעדיפה פשוט לפתח את התמונות שאצלם ולחלום על מוצרים של "שיסיידו" ו"שו אמורה" שלא היה להם זכר בריוקן הבסיסי שלנו.
הביקור בסמטה הסתבר כמשתלם מאוד, ובמהלכו איתרתי את הבית ממנו יוצאות הגיישות וארבתי להן לידו. חזרתי לחדר משולהבת והראתי למ׳ את התמונות. היא ציינה שקיוטו הוציאה ממני פן שהיא לא מכירה וחוששת להכיר – צד חייתי של ציידת. את השתיקה שנפלה ביננו הפר צלצול טלפון החוגה (כבר אמרנו, בסיסי) שהיה בחדר ועד שצלצל חשבנו שהוא פריט אספנים דקורטיבי. שיכורה מהצלחת הערב עניתי: ״מושי, מושי״ (הלו ביפנית). קול גברי, נעדר סקס היה על הקו ושאל אותי: ״מה את לובשת?״ כמעט עניתי, קימונו, אך בזהותי כי מדובר בבעלה של מ׳, שטוף הזימה, ויתרתי על הרעיון והעברתי את האפרכסת למ׳, היא כבר תדע לצנן את התלהבותו, אמרתי לעצמי וחזרתי לדפדף בתמונות שלי.
בבוקר למחרת הקצנו מאוחר נפרדנו מהמארחות היפניות שלנו בגסט האוס (כי בואו נקרא לילד בשמו) ועלינו על השינקנסן (הידועה לנו יותר כ bullet train) לכרך הסואן בטוקיו.
המשך יבוא….
