הרבה מהתגובות שאני מקבלת על הפוסטים שלי קשורות או מתייחסות לנושא ה"אומץ שלי". אנשים כותבים לי שאני אמיצה, שההחלטות שלי אמיצות ושהחשיפה שלי בפלטפורמה הזו אמיצה. יכול להיות. לא תמיד אני מרגישה את זה אבל אני יכולה לנסות להבין איך זה מצטייר כלפי חוץ. ישנו נושא אחד, קרוב מאוד לליבי, חלק בלתי נפרד מהמהות שלי וכזה שמתבקש היה שאכתוב עליו כבר הרבה קודם, אבל דווקא בו, אין לי אומץ לעסוק. אין לי אומץ להיחשף. לצערי, הרבה מאוד בנות ימצאו את עצמן מתחברות אליו, בצורה כזו או אחרת. סליחה, אני מתקנת את עצמי – כל אישה באשר היא תמצא את עצמה בתוך המאבק הזה ומי שתאמר אחרת, פשוט משקרת.
המשקל שלי.
כשסיפרתי לכם בעבר על המהפך שעבר בחיי התמקדתי בהמון רבדים ופירטתי באופן חשוף (ו"אמיץ" מבחינת רבים מכם) את התהליכים, הקשיים והרגעים שחוויתי. נושא המשקל הוזכר אולי כבדרך אגב ומבלי התייחסות מיוחדת. לאחרונה יצא לי לדבר עם המאמנת היקרה שלי בנושא וחשפתי בפניה את הקושי העצום שיש לי לכתוב על העניין הזה. הבושה הגדולה, הפחד. לא לחינם קוראים לבלוג שלי "שחררי, זה יעבור", תמצית השחרור הזה, הבסיס, תמיד היו ענייני המשקל שלי.
מאז ומתמיד הייתי ילדה רזה. רזה מאוד אפילו. היו תקופות שעליתי מעט במשקל אבל באופן כללי, כל חיי הבוגרים, שקלתי באזור ה47-48 ק"ג. רזה מאוד, לכל הדעות. תמיד הקפדתי על תזונה מאוזנת, נכונה, כושר גופני והרגשתי שהגוף שלי בשליטתי המלאה, מקשיב לכל בקשה שלי ונענה לכל גחמה שלי.
ואז הגיע "הפיצול הגדול" של חיי. טורנדו של שינויים עבר עליי וערבל את כל מה שהכרתי וידעתי על עצמי. כל היסודות עליהן הקמתי את חיי בשלושים השנים שחלפו, קרסו פנימה בסופה הגדולה ושום דבר כבר לא היה כבעבר. נאלצתי להתחיל לבנות את עצמי מחדש, במאמץ רב. במשך כל התקופה הזו (ואני חייבת להודות שגם היום זה עדיין איתי), הנושא שהעסיק אותי יותר מהכל והשפיע על מצבי הרוח שלי והתמודדותי עם העולם היה משקל גופי. פיתחתי אובססיביות לקילוגרמים שנוספו לי ופתחתי במלחמת חורמה בגוף שלי בכדי לנצח אותו בכל מחיר.
כמו כל מלחמה, גם שלי הורכבה מלא מעט מאבקים נקודתיים, קצרים וארוכים, קשים יותר או פחות, כשלכל אורכה אני מגלה שהגוף שלי, לא מוותר לי. אותו הגוף שעד לא מזמן "קפץ לדום" כל פעם שהוריתי לו, כבר לא מקשיב לי, או אם להיות בוטה יותר – "זורק עליי זין". ממש כך.
הרגשתי שאני עוברת סדרת חינוך. חשוב לציין שגם בתקופות הכי רזות שלי הרגשתי שמנה. היה לי ריטואל קבוע, כל בוקר אחרי הפיפי הראשון, רצתי למשקל שהוסתר מתחת למיטה בכדי לבדוק מה מצבי. אם עליתי אפילו 200 גרם ביום מסויים זה השפיע על התפריט שלי באותו היום. פחות אוכל, קצת יותר כושר. הפרעת אכילה, כבר אמרתי? בתקופה שהתחלתי לטפס במשקל שמעתי את הגוף שלי אומר לי כביכול, "את חושבת שאת שמנה חמודה, בואי, אני אראה לך מה זה שמנה". מצבי הבריאותי והנפשי היה קשה, כאוס מוחלט, בעיות בריאותיות שלאף אחד לא היה הפתרון עבורן (רובן פסיכוסומאטיות לגמרי) ובשנה אחת קשה עליתי למעלה מ20 ק"ג(!!). הסתגרתי בבית, לא רציתי לצאת, לא רציתי לפגוש אנשים, שנאתי להתלבש, סירבתי לקנות בגדים חדשים מתוך עיקרון שאימצתי, שאמר שלקנות בגדים במידות גדולות יותר, משמעו לקבל את המצב ולחיות איתו. דבר שסירבתי לקבל כמובן.
לא משנה כמה התאמנתי, לא משנה כמה דיאטות עשיתי, המשקל סירב להשתנות. אין צורך לציין שנכנסתי ללופ היסטרי חסר כל סיכוי ליציאה משום שלמעשה הסתובבתי בעולם רעבה, עצבנית, עייפה ועם דימוי גוף נוראי. שנאתי את עצמי. שנאתי את הגוף שלי על כך שהוא עושה לי דווקא.
כשכבר יצאתי החוצה שטפה אותי תחושה נוראית שכולם מסתכלים עלי, בוחנים אותי, מדברים עלי, מבקרים אותי: "תראו מה נהיה ממנה", "איזו שמנה", "מה קרה? היא לא שולטת בעצמה?" "מסכנה, בטח לקחה קשה את הגירושים" וכו'. כל מה שעניין אותי זה מה אכלתי ומה אני אוכל מאוחר יותר. ההתעניינות היחידה שלי ברחוב הייתה בבנות סביבי והשוואה בלתי פוסקת אם הן רזות ממני או לא.
היום אני כמובן יכולה להגיד שהדרך בה תפסתי (ואני עדיין תופסת) את עצמי, שונה לגמרי מאיך שאחרים ראו אותי. גם כשחברות טובות ניסו לחדור אליי, סירבתי לשמוע. זה הרגיז אותי. "אין לכן מושג מה עובר עליי!!", "קל לכן לדבר כי אתן לא במצבי", שזה, אגב, משפט שאני לא לגמרי מסתייגת ממנו, גם היום. כמו שכתבתי כאן, אף אישה בעולם המערבי לא חפה מהפרעת אכילה בצורה כזו או אחרת. לכן, עד שהמצב לא נמתח לקצה מסויים, אפשר להסתיר אותו במליון תירוצים וכיסויים יפים אבל תאמינו לי, ההפרעה קיימת.
מאז עבר זמן, לא חזרתי ל47 ק"ג, אבל הצלחתי להוריד לא מעט. כמו תמיד, היכולת ללכת יד ביד עם הגוף, לקבל אותו, להקשיב לו, להניח לו לנפשו ולשחרר את כל הכעסים שהפניתי אליו, היא זו שהקלה עלי. אני לא במקום אידיאלי, ממש לא. אומנם אני מצהירה בפני כל שאני לא מתכוונת לחזור למשקלי הקודם משום שאני יודעת היום שזה באמת לא החמיא לי אבל רמת המודעות העצמית שלי מזכירה לי שברגע שאגיע ל52, הדרך חזרה לאזור ה40 תהיה מאוד קצרה.
לכן אני כותבת. אני משתדלת מאוד לשחרר את המקום הזה, את חוסר הקבלה הזה את הגדרת מהותי דרך המשקל שלי. אתם יודעים כבר שהכתיבה היא אחת מהתרפיות האהובות עליי וזו עוד צורה בה אני יכולה לחשוף את הבושה שלי בפני כל ולנסות להתחיל להתמודד עמה. אני יודעת שיש בי עוד כל כך הרבה מעבר למספר הק"ג שמרכיבים אותי פיסית אבל כל כך, כל כך קשה לי לשחרר. ישנם ימים שאני עומדת ערומה מול המראה ומאוד אוהבת את מה שאני רואה ויש ימים שאני אפילו לא מסוגלת להסתכל, שזה גם בסדר. הקושי הוא בלהבין שיש ימים כאלה, בהם גופי אומר לי "זה מה שטוב לי עכשיו, תני לי רגע, אני רוצה לנוח" ובאמת לפרגן לו את הזמן שלו. המרדף הזה אחרי שלמות חיצונית (שמי בכלל יודע מה זה??) מתיש אותי.
החלטתי לקבור את המחשבות האלו על איך הייתי. אני כבר לא מה שהייתי. בשום צורה שהיא, לא פיזית ובטח ובטח שלא נפשית. ויתרתי על לא מעט דברים בדרך אבל זכיתי בהרבה אחרים אז אני חייבת להכניס לעצמי לראש גם את הידיעה הזו – אני כבר לא שוקלת 47 ק"ג. אולי יום אחד אחזור לשם, אולי לא, אבל אני חייבת להניח לזה, חייבת. פתאום שמתי לב שבכל פעם שאני פוגשת מישהו אני מהר מאוד דואגת ל"עדכן" אותו שמיכל שמדברת איתו כרגע זו לא באמת מיכל, אני לא באמת נראית כך, זה מצב זמני עד שאחזור לעצמי ולפעמים אף מגדילה לעשות ושולפת לו בנייד תמונות מלפני שנתיים בכדי להוכיח שאני לא סתם מדברת. מאין צורך נואש לצעוק לכולם "גם אני הייתי כוסית, נשבעת לכם, אני בדרך חזרה למעוז הזה!!" נורא. איום ונורא. במחי פה אני מבטלת את כל מהותי מול אנשים. אני יודעת את זה אבל כנראה שרגשות הבושה משתלטות עלי וזה חזק ממני. אז זהו.
הבטחתי לעצמי ולמאמנת שלי שאני כותבת את זה, מעלה את זה און ליין כחלק ראשון בהתמודדות שלי עם ענייני המשקל הלא פתורים. אני שמה סוף לבושה. אני לא רזונת כבעבר. מהבחינה הזו, אין עבר ואין עתיד, יש רק הווה ואני הרי החלטתי שאני חיה בהווה לא? אני מפסיקה להפריד את עצמי מהגוף שלי, מפסיקה להתייחס אליו כישות נפרדת שנמצאת עמי במאבק תמידי ומתחילה לדבר אליו (אליי) קצת יותר יפה:
אני נראית טוב. יא הורסת שכמותי! 🙂
שיהיה לי בהצלחה…..
