שלום לכולן ולכולם, שמי מירה, ד"ר מירה כהן שטרקמן Ph.D.. ילידת שנת 1958, דור שמיני בישראל, מצאצאי מגורשי ספרד. נשואה ואם. גרה בכפר סבא. עיקר עיסוקי הוא ברפואה טבעית והתפתחות אישית. אני מרצה ומנחת קבוצות, בעלת קליניקה, מציירת, רוקדת, כותבת ומספרת סיפורים, בשלנית ואוהבת במיוחד את המטבח הים-תיכוני.
התקבלתי לעבודה במכון וינגייט – המכון הלאומי למצוינות בספורט בסמוך לנתניה – בשנת 2010, כדי להקים את תחום הנטורופתיה ומאז ועד היום הנני משמשת כראש התחום, מרצה בכירה ומנחת קליניקות. עבודתי בווינגייט אינה מסתכמת רק בתכנון תכניות לימוד, גיוס מרצים, הוראה, השתלמויות מקצועיות, כנסים וכו' אלא גם בהובלת פרויקטים קהילתיים באורח חיים בריא, ספורטיבי ובמניעת מחלות.
כבר בתחילת עבודתי בווינגייט קיבלתי תמריץ פנימי והרגשתי צורך להתחיל במסלול לתואר שלישי. אודות הצורך הפנימי הזה ארחיב בטור אחר. נושא המחקר שלי – ספרות רפואה בלאדינו – נחשב לפורץ דרך וחדשני בתחום חקר העולם התרבותי והספרותי של היהודי-הספרדים והוא משתלב עם עיסוקי ברפואה טבעית. סיימתי דוקטורט באוניברסיטת בר אילן בשנת 2017 במכון סלטי לחקר הלאדינו.
במהלך שנות העבודה שלי בווינגייט הבנתי שיש בעיה חמורה מאוד בכל הקשור לביטחון תעסוקתי, קידום ומודל שכר. הייתי מאוד עסוקה בבניית תחום הנטורופתיה והתאמתו לחזון וינגייט ולא התפניתי לחשוב על זכויותיי כעובדת. למען האמת, גם חבריי בווינגייט – המרצים, המאמנים והחוקרים – פחות עוסקים בנושא זכויותיהם כעובדים ומתרכזים יותר בעבודה עצמה שהיא מרתקת ומעצימה. ובכל זאת נבקעו סדקים והתחלתי להבחין במצוקה הגדולה שיש לי ולעמיתיי. כשסוף סוף בשנת 2017 נחתם הסכם קיבוצי, שמחתי מאוד. ההסתדרות, ביחד עם ועד העובדים הקודם הובילו תהליך משמעותי לחתימתו של הסכם קיבוצי לקידום בטחון תעסוקתי ומודל שכר חדש המאפשר לעובד אופק של קידום.
אבל השינוי המיוחל לא הגיע. אינני יודעת מדוע בדיוק. נאמר לנו שדברים מתעכבים היות ומכון וינגייט נכנס לטלטלה גדולה כתוצאה מחקיקת חוק וינגייט, חילופי מנכ"לים ועוד. הכל נתקע. מצב הרוח של העובדים ירד.
המוטיבציה ללמד, לאמן, לחקור ולקדם את האג'נדות המקצועיות נשארו גבוהות מאוד כי האווירה בווינגייט היא אווירה של עשייה והצטיינות. התחושה היא שאוהבים את וינגייט אבל מרגישים מנוצלים. התחושה הזאת משותפת לכלל העובדים: מטבח, אחזקה, מרצים, מאמנים, ראשי תחומים וכל מי שעושה במלאכה ומחזיק את וינגייט גבוה.
ואז יום אחד, ביוני 2019, במהלך הליכת הבוקר החלטתי שאני עושה מעשה. החלטתי שהגיע הזמן להחזיר לווינגייט את הטוב שאני מקבלת. החלטתי להביא את הכישורים שלי לטובת העובדים כדי לקדם את המטרות שהוצבו בהסכם הקיבוצי ולהוביל מהלך. כצעד ראשון התייעצתי עם בן זוגי והוא הרים גבה. "מה לך ולוועד עובדים? תחשבי על זה טוב…." עוד באותו היום התייעצתי עם חברה לעבודה והיא אמרה לי :"עכשיו!". ללא כל מחשבה נוספת ומתוך הנעה פנימית, שלחתי מכתב לעובדי המכון והצגתי מועמדותי. נבחרתי במקום השני בהפרש של קול אחד מהמקום הראשון ובהמשך, חברי הנבחרים לוועד בחרו בי לתפקיד היו"ר.
ועכשיו יצאה ממני העורכת דין שבי. הקריירה הראשונה שלי נכנסה לעבודה. עד לשנת 2010 הייתי בעלת משרד עורכי דין תל-אביבי. הנני בוגרת הפקולטה למשפטים והפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. במשך כ-22 שנה שימשתי כעורכת דין, בוררת ומגשרת בתחום האזרחי ובנדל"ן. בשנת 2010 פרשתי סופית מעולם המשפט לטובת עולם הרפואה והריפוי. איך עשיתי זאת? – אספר בפעם אחרת.
אני עוף מוזר בווינגייט: עורכת דין, נטורופתית ובעלת תואר שלישי – והכי חשוב: אין לי מדליה ואני לא עוסקת בספורט תחרותי. אבל יש לי ניסיון רב בפתרון סכסוכים. היום ספינת יחסי העבודה בווינגייט נמצאת על שרטון. ריבוי הגורמים המעורבים כתוצאה מחקיקת "חוק וינגייט" (חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט [מכון וינגייט], תשע"ז-2017) מסבך את התמונה אבל אני מאמינה שנגיע לפתרון, בזכות עזרתה של ההסתדרות ובזכות אישיותו המיוחדת של המנכ"ל החדש של המכון, נועם הליכותיו וניסיונו הרחב. בפגישות העבודה שהיו לי בהסתדרות הבנתי שיועמדו לטובת עובדי וינגייט מיטב המומחים. כולי תקווה ואמונה שנחלץ את הספינה במהרה ונוכל להביא את וינגייט למקומות להן נועד.
בהזדמנות זאת אני מזמינה אתכם לבקר בדף הפייסבוק שלי ובאתר האישי שלי ובפרט באתר של מכון וינגייט שבו תמצאו בו עניין רב. לקראת סוף 2019 ולקראת תחילת 2020 – בתוך חג חנוכה, אני מאחלת חיים טובים של אור ושמחה!
שלכן ושלכם,
ד"ר מירה כהן שטרקמן
