כשהייתי בהריון, היו לי 9 חודשים להתרגל לגוף החדש..
זה לא משהו שאני המצאתי הרי.. ויש בכך משהו הגיוני ומבורך
זה תהליך הדרגתי שבו תוך פחות משנה
את הופכת מיישות אחת, לאחרת, מאשה לאמא, מבעלת גוף..X
לבעלת גוף של אשה בהריון. אני בכוונה לא כותבת שהגוף היה יפה ודקיק קודם
ובהריון הוא נהיה ענק, ואח"כ עודפים נשארים,
מכיוון שאצל כל אחת החוויה היא אחרת.
אבל עם מה שלא ניתן להתווכח זה ההדרגתיות בתהליך שמאלצת אותך להתרגל לשינויים בהדרגה.
אני מכירה נשים שעלו 5-10 ק"ג בהריון,
וגם כאלו שעלו 15 או 20 ק"ג בהריונות
ויש גם נשים שעולות 30 ק"ג בתקופה הזאת…
כל משקל שעולה בתקופה ההיא הוא תחת זכוכית מגדלת
וכל ק"ג שיורד לאחר הלידה (וגם אלו שלא) נמצאים גם הם תחת אור חזק.
ומכאן באה השאלה שלי… איך מכינים בנאשם לרדת 54 ק"ג? או 65? או 80?
מהי תקופה הגיונית לירידה מטורפת כזאת?
לא יודעת..אז נגיד שאני עושה הקבלה להריון, אז יכול להיות שלרדת 54 קילו ב6 שנים זה סוג של פרק זמן הגיוני
שיאפשר לראש להתרגל לרעיון שהגוף ככ השתנה?
אני ירדתי ב15 חודשים 54 ק"ג. זה נכון לרגע זה.
54 קילו בפחות משנה וחצי.
כשאני הולכת לקנות בגדים, ואני מודדת בגד חדש, אני לא יודעת לומר
אם מה שניבט לי מהמראה הוא..בסדר.
לא שמה שאני רואה נראה רע. הגוף החדש שלי קוצר מחמאות ושבחים…
אבל אני, שנמצאת בתוכו, מסתכלת עליו גם מהצד. החיבור שהיה לי עם הגוף הקודם
לא קיים ברמה התודעתית כמו היום.
מאז שאני זוכרת את הגוף שהיה לי. רזה יותר או ממש שמן, הייתי מחוברת אליו בכל נימי נפשי
גאה יותר בחלקים מסוימים ולפעמים מתבאסת מחלקים אחרים
אבל עדיין הייתי מחוברת. הוא היה הגוף שלי.
את הגוף של היום, אני לומדת להכיר מחדש. כאילו נפגשנו במקרה, בוחנת אותו בפליאה כל הזמן.
ומה שהכי משונה לי, זה שאני ניזונה מהסביבה בשביל להכיר אותו, דבר שפעם לא היה…
אני מאד נהנית לטפח אותו, מאד נהנית להלביש אותו בבגדים יפים, להתקשט בצורה חדשה,
לקבל מחמאות ולהיזכר שמדובר בגוף שלי…
אבל הוא עדין לא חלק ממני. המהירות שבה כל זה קרה הקדימה את יכולת התפיסה של המוח הפרטי שלי….
אבל אני לומדת, בשמחה ובהשתאות, ומחכה בציפיה לחיות איתו כבר ממש בשלום:-)
לימיצ
