נוסעים לערבות אסיה.לפנינה ירוקה ומיוחדת.לקירגיזסטן.על גבול סין…מה??לקירגי,מה??
כן.לדרך המשי.לארץ הנוודים.לעולם שכולו טוב.ירוק.בראשיתי.למצוא שקט.לקחת פסק זמן…מה??רק היית.שכחת?הרגע חזרת מהשמורה בצ'יראלי.ליד קמר.בתורכיה.שכחת??
לא.לא שכחתי…אבל עכשיו נפלה עלינו הזדמנות פז .הלב שלי מבקש.בבטן אני יודעת…והמסע הזה ,טוב לזוגיות…ומזל.מזל שאהבה עיוורת…הבעל שלי לא יכול להגיד לי לא כשתוקפת אותי תשוקת הנדודים.הוא כבר מכיר אותי ואת החיידק הזה כשהוא מגיח.והוא תקף חד ועמוק.הבן הבכור נודד כבר שלושה חודשים בדרום אמריקה בטיול של אחרי הצבא…השני עמוק בקרבי.הצעיר בשיא ההתבגרות ואני חסרת מנוח ושקט .רק רציתי יחד וקרוב לברוח…"הזדמנות חיים,אמרתי,עוד לא גילו את הארץ הקסומה הזאת.אתה מבין…?מה,את קולומבוס?לכי לרקוד…תציירי…לא.אני חייבת.קול אלוהים קורא לי…"אה
"אני חייב לכסות את הנסיעה לתורכיה,יש לך תערוכה שהתחייבת,אני עמוס בעבודה…"חיים פעם אחת וזה…ואני חייבת.הלב שלי מבקש-ואתה מת על נופים וטיול ג'יפים…חייבת להקשיב ללב…פליז-משתוקקת לנשום מראות וצבע,ללקט השראה לציורים,למילים.לצלם,להיות.
אה,הלב.נסענו.טסנו לאיסטנבול משם בטיסת המשך לבישקק.הבירה הירוקה של קירגיזסטן.ארץ מיוחדת השוכנת בלב הרי הטיאן שאן.ארץ ניגודים.עמקים ירוקים,אגמים תכולים,ערבות רחבות,פסגות מושלגות,נהרות גועשים,קרחונים,אלפי מינים של ציפורים,פרפרים בכל מיני צבעים,חיות נדירות,אתרים,תושבים מקומיים,נוודים…לחזור אחורה בזמן אל השקט.האור.הפשטות הנקייה הטובה והמנצחת.בדיוק מה שלבי בקש…
בלי חשמל,לישון ביורטה בטבע,לאכול ולחיות בבתי מקומיים ללא טיפת מסחריות.לנשום כאן ועכשיו וכמה שיותר ירוק ועמוק.כמה גוונים של ירוק…חבל רק שלא לקחתי בלוק וצבעי מים…ידעתי שלא אקרא שורה בשלושת הספרים שלקחתי ואצלם עד כלות.רק בשירים צללתי מעת לעט…למעלה מ4000 צילומים אסופים במצלמה חוץ מאלו שתוקתקו בשליף בנייד.ללא אינטרנט כמעט ברוב הזמן.סיפורי עם קירגיזים,צלילי מוסיקה מרטיטה,מבטים מלוכסנים.תום ויופי.תבשילי קדירה.מעדנים…של סוס בספגטי עבודת יד,מנטה-מעין דים סאם.שוט של וודקה.פירות וירקות בטעם של פעם.דובדבנים אדומים בגודל של כדורי טניס ועושר פשוט
הלב הוביל.מפגשים אנושיים בלתי רגילים.המסע הירוק העבה הזה הביא אותי לפגוש מקרוב.פנים מול פנים...לפגוש את השונה,תרבות ומנטליות,אורח חיים ומנהגים ובאותה נשימה להבין כמה אנחנו אחד.בני האדם.אותה כמיהה.להריח את האחר באופן בלתי אמצעי אותו צורך.אהבה.חום.יחד.משפחה.אהבה
"חלקת האלוהים הקטנה…פנינת אסיה"ממש ככה.לב פוגש לב.המפגש עם אזמתוש וגוקה שחדרה באחת לתוך נשמתי ושם תשאר.כמה שוני וכמה משותף בנשימה אחת.פנים מונגוליות.חיוך וריח של כבשים…ריח חם ומתוק
האושר תלוי רק בנו…הדרך.בצלילות האוויר,בניקיון,שקיפות הטבע,המרחקים,המרחבים הירוקים.גמענו קילומטרים ירוקים והעין לא שבעה.הלב לא יכול היה להכיל.דמעות אושר מלוחות ירדו בשבילים על הפנים והעיניים ירוקות גם המה…זהרו.חסד אלוהי.אלוהים נגע באצבע נדיבה בארץ המופלאה הזאת.פי 10 בגודלה מישראל ומספר תושביה כמו בארץ…תארו לכם.איאפשר להסתיר או להסתתר.הכל פתוח,חשוף.אין עור לארץ הזאת.לאנשיה הטבעיים.הנהדרים האלו.ארץ מוסלמית ולא מרגישים אלא חום וחיוך מזמין.דברים התגלו.שום דבר לא נשאר לנצח וכל רגע משתנה.כמו האהבה-פנים רבות לה.פתחתי את הלב.לגמרי ובזרועות חסונות הטבע פתח את לבו.הכיל את כול כולי בזרועות מלאות גוונים של ירוק ולבן מים וזוהר מנצנץ.פשוט קטן וטוב.המילים מאז ומתמיד היו חלק מנשמתי,מחיי.גם הצבע ותאוות המגע האנושי.השונה.קבלת האחר.התמזגתי לגמרי.בכל מקום נידח.אנשים שואבי מים.עובדים מצאת החמה בזיעה…ועם זאת איאפשר באמת להכיל או להעביר את התחושות והרגש.היו רגעים כאלו ואחרים…מאחורי עץ רענן,מעל גבי סוס חם,ענף,שקיעה צובטת,הר וכתר לו לבן,עמק עמוק ומסתורי בירוק ששום מכחול לא יוכל לו.רגעי ההשתאות מול ההר האדום.ההר שבור הלב ושבעה חלקים לו.כמה גוונים ורבדים לטבע.כמה אפשר לקבל וללמוד דרך השקט והנוף הבראשתי.החד פעמי.האושר הוא הדרך.בדרך פגשתי בבדידות,בשמחה,בחופש,בעונג הצרוף,בזהב החיים.אהבה דקיקה.רוח על פני המים.חיוך של ילד יחף.כל יום ביומו.אם מישהו נכנס ונוגע בלב שם הוא ישאר .למדנו לשחרר.לשתוק ביחד.לנשום עם הכוכבים.להתקרב חזק ולהתחבק עמוק כי אחרת היינו קופאים כל אחד לבד-
החיים פשוטים.אנחנו עושים אותם קשים.לפעמים.יש דברים נסתרים…נפלו תובנות.נוהגים שעות.המחשבות שקטות.שיכורים מהנופים.נושמים ומבינים.תהיה טוב,תחייך,כמה קבלה בנתינה.כל הקלישאות-כמה נכונות…הבנתי:לעשות את הכי טוב שאני יכולה,לשמור על חמלה,לשחרר דאגה וילדים.לנשום.עמוק.להיות.לפקוח עיניים.להתבונן באותו חצי ירח צהוב וקרוב.בשקט הירוק.ביחסי החיות.באם ובבן בטבע.בכוכבים.ברשרוש המים.בצליל המקומי.בשונה ובקרוב וכמו בדרך בה נהגתי…עליות ומורדות.מעבירה הילוכים.ככה גם בנפש.פעם למעלה ופעם למטה אבל תמיד מתוך כוונה ויושרה וככה כל טעות מתקבלת באהבה…כל מחשבה שעברה,שחררתי לאוויר חזרה.הבנתי את המראה והתובנה…אם היא באה,משהו בה רצה לתת לי תמונה,הבהרה,אהבה.לא מוכנה לוותר על משהו ששוב ושוב דופק בחדרי לבי ומבקש…אהבה לא צריך להגיד,צריך לעשות…אמר הנווד בפה רחב ושן זהב אחת…להיות.להרגיש.להתרגש.כמה למדתי מהמפגש האנושי,האחר-עיניים עמוקות,מלאות,מאמינות,נקיות,שקטות כמו אותה צלילות באוויר שנגע וליטף את פני,נשמתי.לא ראיתי אותו אבל הרגשתי.כל הזמן…הידיעה שהחיים שלי,הם שלי.האושר אין לו צרך בשיפוט והסבר…
השקט והלב הרחב,הנוף האלוהי ושיחות הנפש
הילדה הזאת…גול מיי רם או בקיצור:גוקה.אהובת נפשי.רק בת 19.בספטמבר תתחתן עם אזמתוש.בן 23 וכמו גבר בן 40.כמה חום ושקט.נינוחות ויכולת.נסענו בחורים,בגבהים מפחידים.באיזה שקט ובטחון הוביל אותנו…ועם זאת המסורת וההתנהגות האפנדית צרובה בו"גוקה,תה.והוא רק מניד בראשו.היא מזנקת לרצותו.התפוצצתי…בגיל 3 חודשים.שניהם בכורים.נמסרו לסבים.ככה זה.הילד הראשון שנולד נמסר להורי הבעל על מנת שיחיו שוב נעורים ושמחה דרך התינוק.שלא יתבגרו לבד וינבלו מבדידות וריקות הזיקנה…לכאורה מחשבה אצילה אבל לחשוב שאת בני בכורי אני נאלצת ואין לי יכולת התנגדות??למסור לנצח להורי בעלי??וככה גדלו כשהם קוראים לסבים אבא ואמא.בספטמבר יתחתנו.ככה הוכתב ונקבע מאז ינקותם והפחד הזה,החשש שתאלץ לתת את ילדה הראשון…ושמא הוא ישתנה אחרי החתונה וימנע ממנה להתקדם והיא תשקע בגידול ילדים ובישולים…כל המסע החיצוני פנימי הזה הלב שלי כאב
השקט בהרים,הגאיות,הנחלים והסיפורים האנושיים שלאוזן מערבית כמוני היה קשה.קשה להכיל."אתחתן,אעבור לגור אצל הורי,בעצם הסבים..,של בעלי ואמסור את תינוקי הראשון.אני אוהבת לדעת,ללמוד.רוצה להתקדם ותאמינו לי.בחורה מבריקה.בשבועיים למדה מילים,שירים בעברית.כל דבר רושמת,משננת,עיניה פקוחות.מאירות.שרה,מנגנת על החמוס-מעין גיטרה מקומית..(הבאתי אחת)מדברת אנגלית שוטפת.חרוצה,מלאת אור ושמחת חיים,יפה,מיוחדת."נעמי,מי סיסטר,מי לאו"…ככה כל בוקר.בקושי זזתי והיא את הכלים רחצה,התה מעלה אדים והחיוך מאיר את הטבע עצמו…שרה,רוקדת,צובעת את היום בורוד-כמה עמוק נכנסה ללבי ושם תשאר.מקווה שאכן יתאפשר וניסע לחגוג בחתונתה בספטמבר…אני חייבת לפקוח עין מקרוב שלא יחנקו את הנפש המיוחדת,החכמה הזאת.נשיאה-היא רוצה להיות ואם רק יאפשרו לה-השמים הם הגבול.בחורה מבריקה.מהרגע הראשון נכנסה ללבי ואני ללבה ואני שאיני ילדה הרגשתי שקט בצלה הבוגר…אני חסרת מנוח ומלאת תשוקה כילדה והיא אזנה והרגיעה.המסע הזה היה מופלא אבל לא.לא קל.ממש לא.שעות נהיגה בשטח,שעות רכיבה,התחת…הגב.הזמן נתן בנו סימנים והיו רגעי געגוע,עצב ושאריות בדרכים…אני אוהבת למתוח ת'גבולות ואין לי אלוהים.רציתי לדהור כאילו אין מחר…הסוסים שם טבעיים …רוכבים נטולי אוכף וקסדה…קצרתי לבעלי את החיים זה בטוח אבל הוא נהנה מאד חוץ מהזמן שנהגתי או רכבתי…חההה
היו רגעים של דאגה נוראה לחטופים…לילדים,לבנים,לכלב…לחדשות הקטועות,נשאנו תפילה,היו רגעי סיר לחץ,ניתוקים,שוני,חיוך ואהבה בלי מילים.היו כל מיני מצבים-כה רב השוני …הרגע שהעיט רצח את הארנבת,כמה בכיתי וגוקה"העיט גם צריך לאכול,לא?צלחות עמוסות בבשר סוס…עיני הארנבת עד עכשיו מולי והמבט של גור הזאבים שנשבה והאושר בעיניים של הציידים...היו רגעים והיו רגעים
כמה שונה וכמה אחד.בעיקר היה ה מ ו ן לב בטיול-מסע הזה ואהבה
קיריגיזסטן
התגלגלנו למסע הזה כמעט בטעות,השארנו בנים נודדים,חדרים ריקים,דברים לא פתורים,תשוקות אסורות,חלומות כחולים
השארנו רשימות…משימות,סידורים-לקחנו פסק זמן ירוק.הקשבנו ללב,פגשנו עולם ומלואו.את עצמינו כמו מעולם לא
חיבוק מקומי עוטף,מים,שקט,עולם שעוד רגע ילך ויעלם,פשטות,בראשית-המשפחה כמרכז,דורות על דורות חיים ביחד,משמרים את המסורת,נוודים וחולות נודדים.פגשנו מילים,שתיקות,ריח ורחש,שמחה,חיבוק,מנגינות,מראות שנצרבו לעד והכוח האינסופי של יפעת הטבע.החיצוני,האנושי והפנימי ובעיקר שכולנו=אחד
הרגשנו הכי בבית עם ריח הכבשים הזר והמתוק
המדינה על אנשיה ונופיה חדרה עמוק לנשמה.ארץ מגוונת-עשינו טרקים במעברי הרים מושלגים,רכבנו בגשם על סוסים,טעמנו את החופש בעמקים ירוקים מנוקדים באלפי כבשים,פרחים,פרפרים,ילדים יחפים,ציפורי שיר.רגעי שמש צוחקת וגשם זלעפות.נגענו בפחד…רפטינג בנהר צוי השוצף,הנושק לנהר שמגיע מסין…טונות של מים וזרם חלש במקלחת..נעטפנו במגע חם ואמהי בכפרים נידחים,שכוחי אל,פגשנו פשטות מנצחת,תום ושיכרון נעורים,חיוך מלא לב ושיני זהב…נהגנו שעות בג'יפ הנאמן,מראות הדרך בארץ האגמים …הקפנו את אגם איסיכול-האגם האלפיני,השני בגודלו בעולם-170 קמ,רוחב 70 קמ,עומק690 מ-האגם מוקף הרים-מצפון הרי טרסקו,מדרום הרי קונגי.לפסגות כתר שלג,האגם לעולם לא קופא,מכל עבר נהרות צלולים בטורקיז.העמקים הירוקים,ההרים
הגבוהים,שמי הכוכבים,הלב הו הלב
ההתחככות בשוק אוש-באזר בעיר הבירה בישקק,עיר רחבת ידיים גדולה וחמה יושבת בעמק נהר הצ'וו ולמרגלות פסגות הרי טיאן-שן(ההרים השמיימים)הטיולים בפארק הלאומי הירוק,שטחו כ200 מטר.הבנייה העתיקה הסוביטית.המגע האנושי,המבטים,היינו זרים ומיוחדים והתקבלנו באהבה בלתי ניתנת לתיאור…מראה הירקות,טעם של פעם,גודל הדובדבנים,אודם העגבניות ואף צעקה אחת.שקט,ערבות הדדית,נעם ויופי
היינו בצפון הגובל עם קזחסטן
כמה אהבה,ויופי ירוק.על נופיה ואנשיה לעולם תוותר בלבי,הארץ המופלאה הזאת.תודה ללבי שהקשבתי לו ולבעלי שהקשיב לי…
ושוב תקף הדחף לנדוד…וכמה שיותר ירוק ורחוק
