כשהייתי ילדה היה להורי חבר בשם קפא"י. איש שהוריו המתאכזרים בחרו לקרוא לו על שם קופת חולים ארץ ישראלית. מכיוון שהייתי בערך בת ארבע, הייתי משוכנעת שלכבודו נכתב השיר "אני כפי ארימה". זה הזכרון הכי חזק שיש לי מאלפי ראשי השנה שכבר נחגגו בחיי. אולי אפילו הזכרון היחיד. ככל שחולפות השנים – הזכרונות מתחילים להתערבב.
אז השנה – נעשה משהו בלתי נשכח, ונסכם אותה. וזאת היתה השנה שהיתה:
לשמחתי הרבה יותר מכפי שאוכל לתאר במילים, סלונה והדודה פטוניה נתנו לי מתנה שזיכרונה בטוח לא יתעמעם עם השנים, ושלחו אותי למסע של מלכת המדבר לפרינאים. אני נהנתי מהמסע הזה, אני איתגרתי את עצמי באומגה לא-לבעלות-פחד-גבהים. אני גלשתי במורד נהר על ישבני הצמוק (?), ועשיתי סנפלינג לראשונה בחיי – בתוך מפל שוצף, כשראשי נחבט מעדנות בסלע לאורך כל הדרך. נהגתי המון וקלעתי צמות וצחקתי ואכלתי גבינות עם משהו כמו אלף חמש מאות אחוזי שומן. רק לדבר אחד לא הצלחתי להתחבר כל כך, וזה לכמות הדיבורים שנקרא להם בשם הגנרי "איפה זה פוגש אותך". לא פגשו אותי, הדיבורים האלה. אפילו לא בסמטאות אפלות. פשוט לא. לא רציתי משובים, ולא לדבר על מה זה חופש בשבילי, ולא על מי האשה החשובה בחיי. לא.
גם את הפוסטים שכתבתי במהלך ואחרי המסע – וכמה שהשתדלתי, ותאמינו לי שהשתדלתי – לא הצלחתי לכתוב בכובד הראש הראוי למסע גלוי עצמי שכזה. רק צחוקים וקיטורים ואולי טיפ טיפה זליגה (מילה נורא פופלארית, לא?) של רגשנות יבשושית.
וכך המשכתי לי בחיי, כפרפר סורר ומורד. המשכתי עם ההפקות התובעניות. עם חיי הבית והמשפחה. עם הבלוג שלי.
אבל משהו היה שונה.
פתאום העבודה שלי בהפקות נראתה לי פחות נכונה. פחות נכונה לי – מבחינת האנרגיות הכוחניות, מבחינת השעות המטורללות שלא מאפשרות לי לראות את הילדים שלי גדלים, ופחות נכונות גם להפקות הארוכות שכל כך אהבתי פעם – גם להם מגיע עוזר במאי נלהב וצמא למשימה.
החיים בבית היו שיגרתיים – לפחות פעם ביום הייתי מאבדת את זה וצורחת על מישהו כמו משוגעת בשוק. לפחות פעם בשבוע הייתי פורצת בבכי על אירוע פעוט ומכריזה שהכל חרא.
לחסה חוסכת זה היה כמובן מצוין – הכל נראה לי פאטתי, מצחיק בנלעגותו. במיוחד אני. ולרדת על עצמי – על זה כבר כתבתי דוקטורט.
ומתוך ההתפלשות הזה בביצה של החיים הסרוחים שלי, ובלי לקבל שום החלטה, פניתי לכמה חברים וביקשתי מהם עזרה. עזרה קטנה – רק למצוא שם מתאים לעסק שפעם פעם ברור שאפתח, למרות שאני אומרת את זה כבר שנים. עסק לסידור ארונות. כולם נענו בשמחה, והשם שזכה להכי הרבה מחמאות היה "אדונית הארונית" שהבריק חברי – כאח – לי עפר צרפתי.
אחרי תקופה לא קצרה, שירבטתי באיי פד ילדונת מתולתלת מחזיקה שרביט ומניפה ארונית בשמיים. הראתי את הציור לגלית סביליה, בעודי עוזרת לה לסדר את ארונות הספרים שלה, ולמחרת כבר חיכה לי לוגו במייל. ועיצוב למדבקות. ומשם זה התחיל להתגלגל. כתבתי פוסט, וסלונה קידמו אותו בנדיבות רבה. פתחתי דף עסקי. את הכל עשיתי די בקלות – גם בזכות האנשים מקיפים אותי, וגם כי הכל היה מאד טכני. זה לא שבאמת חשבתי שמישהו יתקשר אלי ויבקש ממני לסדר לו את הבית.
בטיול אחר של מלכת המדבר, שאל תשאלו אותי איך הגעתי אליו… (אני יודעת מצוין, עידית מילים גררה אותי. לא ברור לי איך), ניהלנו שיחה על דיכאון, ורופאים פיסיכיאטריים שלא יזיק אם ילכו לקבל ייעוץ מאיש מקצוע, וכשחזרתי הרמתי טלפון לרופאה מצוינת, שמתמחה בנשים בגיל המעבר (בקרוב אצלי…), וקיבלתי כדור שאם אני לוקחת אותו – הילדים שלי מפסיקים להיות מעצבנים. גם העבודה שלי. רק שהיא, בניגוד לילדים, גם הפסיקה להראות לי משעשעת. סיפרתי לנשים שלא מכירות אותי על אדונית הארונית והתגובות היו חיוביות. דלתות נפתחות. שיתופי פעולה נרקמו, או שלא – אבל גם בזה יש טוב.
בקיצור, נהייתי חיובית בצורה מעצבנת.
העסק הקטן שלי הולך וגדל. עוד קולגה הצטרפה אלי, והעבודה המשותפת נעימה בהרבה. היא גם זו שהסבה את תשומת ליבי למשפט שכל האנשים אמרו לנו בעת התשלום: "זה הכסף הכי טוב הוצאנו".
[youtube PgiPaanDnuk nolink]