לפני כמה שבועות חגגנו 50 (רחמנא ליצלן) לאחות ליבי, חברתי הטובה מכולן.
לצורך ההתארגנות פתחנו קבוצת וואסטאפ כבר בפברואר, ובמשך שלושה חודשים היינו עסוקות בקביעת תאריך שיהיה נוח לכולן ובהצעות לפעילויות ביומיים שנבחרו.
תוך כדי צ'יטוטים בלתי פוסקים נוצרה חברות בין כל שמונה הנבחרות,
העלינו זיכרונות וערכנו היכרויות. לאחר נצח, הגיע התאריך.
ביום שישי התאספנו בבית של כלת היומולדת (דאגנו שהיא לא תהיה עד 18:00). הכנו את הבית מקושט כדבעי: בלונים, סרטים, כרזות ושמונה בנות לבושות יפה שמתחבאות ברחבי הבית.
כשהגיעה השעה והגיעה המיועדת פרצנו כולנו בשירת יום הולדת שמח
והכלה אכן הופתעה וכולנו התרגשנו ושמחנו בשמחתה.
"לדבר עם חולים אחרים? זה לא עלה בדעתי! המפגש עם עצמי החולה דרך מפגש עם חולים אחרים במצבי לא בא כלל בחשבון. נתתי לעצמי את התחושה שאני משמרת את הייחודיות שלי ומבדילה את עצמי מאחרים. בעצם ביטלתי כל דבר שלא היה כמוני דרך שימוש בציניות הידועה שלי."
הייתה תוכנית מלאה בהפתעות בנוסח ימי תרפופו כיאה לגילנו המופלג (הרגשנו כמו עלמות בנות 20), שיחקנו "חבילה עוברת" עם משימות מטורפות שהמציא מוחה הקודח של אחת מאיתנו, כשאנחנו מבוסמות כהוגן.
הזמנו מתקשרת כרוח זמנינו אנו. ציירנו עם המון צבעים ציור ענק ומרשים
אפילו אני ציירתי עם הפה ובהוקרה לשמה של כלת השמחה (אלה) קראתי לציור: "השבח לאלות".
אכלנו מטעמים בערב ובבוקר ובאמצע ישנו (או שלא).
בקיצור, הייתה חוויה יוצאת דופן ומרגשת, ואחריה לא נרגענו והמשכנו להתרפק
על העונג…
שינינו את שם קבוצת הוואטסאפ מיום הולדת 50 לאללי
ל"השבח לאלות", הורדנו את אלו שלא באו
והוספנו את כלת השמחה.
התחילו התכתבויות אין קץ 24/7 , כולל משלוח תמונות בלתי פוסק מהאירוע.
באחת מהן כתבה ע. אחת מחברותיי שהיא רוצה עוד תמונות, כי היא רוצה ללכת לישון.
שאלתי אותה אם היא מתבוננת לפני השינה ורק כך היא נרדמת?
והיא ענתה: "את שוב צינית טלי'לה?"
בשנייה הראשונה וגם אחריה הרגשתי כיווץ בכל הגוף, לא רק כיווץ, כאב לי כל הגוף והלב בעיקר הלב…
הייתי מאוד עצובה, היה לי נורא קשה לגלות שיש בי עוד ציניות.
בצעירותי, הייתי מצחיקה כזו, צינית מגניבה, זה מה שהגדיר אותי.
כשהכרתי את אהבתי, הפכו הרבה מחבריי לקיבוצניקים.
לטעמי הם לא הבינו באוכל טוב (בכל זאת, חדר אוכל קיבוצי ומטעמיו).
כשהיינו מזמינים בבשר במסעדה טובה שאני בחרתי ומישהו מהם היה מעיר משהו בדבר טיב המנה, הייתי אומרת : "אתם הקיבוצניקים יודעים רק לחלוב, מה אתם מבינים בבשר".
כשאיבחנו אותי כחולה בטרשת נפוצה ואני עדיין נקייה כמעט מסימפטומים, נאלצתי להגיע מספר פעמים בחודש למרכז לטרשת נפוצה כדי לעבור פיזיותרפיה ושאר מרעין בישין. היה לי מאוד קשה לראות את כל החולים שסבבו אותי, צולעים, נעזרים בהליכונים, מקלות הליכה והרבה כסאות גלגלים, השם ישמור.
כשסיפרתי אחר כך חוויות לחבריי תיארתי את המראות הקשים בציניות שחיפתה על הפחד והאימה שחוויתי, כמו למשל: "כשבאתי לפיזיותרפיה פגשתי המון רצים למרחקים ארוכים".
או "היו שם הרבה דוגמנים ודוגמניות שיושבים על מיצגים או מחזיקים אותם בידיים".
כך זה המשיך והמשיך
ואז, אחרי שנים רבות, כשהגעתי ללמוד בקורס מאמנים בבית ספר emotion ואני כבר משותקת בארבע גפיים (אך עדיין צינית),
שמעתי לראשונה מנטאלי בן דוד שציניות היא רעל ומשמשת כמנגנון הגנה. אני זוכרת שקפאתי… "ציניות היא רעל?" שאלתי את עצמי בבהלה, וכמה שבועות אחרי זה כבר אמרתי למאמנת המדהימה שלי שמלווה אותי עד היום: "אני רוצה להיגמל מהציניות, כי ציניות היא רעל".
ואז היא אמרה לי: "איך את רוצה להיגמל? איך את יודעת שאת צינית?"
אני: "מה זאת אומרת, איך אני יודעת? אני יודעת!"
מאמנת: "בואי נחקור את הציניות שבך".
אני: "מה?"
כך זה התחיל.
בדקנו איפה אני צינית לאורך ולרוחב חיי, ואיך הציניות משרתת אותי.
גיליתי שהציניות עזרה לי להרחיק את המרחבים החדשים שנכנסו לחיי.
גיליתי שמה שקראתי לו ציניות הוא לעתים חוש הומור עצמי, שמשמש אותי עד היום כדי להתמודד עם מציאות החיים שלי, ולפרקים מתפלק לי משהו שחורג מחוש הומור ונושק לציניות. כמו למשל כשאני קוראת לפיליפיניות (יש לי שתיים) "הגיבנת הכפולה שלי" (שלא בנוכחותן). אם הייתי מנסה לשחזר בכמה שמות כבר קראתי להן זה היה מינימום ספר עב כרס.
כשאבחנו אותי כחולה בטרשת נפוצה, הייתי חייבת להבדיל את עצמי מכל הנכים שסבבו אותי כי אני לא שם ולא אהיה שם. הם היו נכים למרחקים ארוכים ואני הייתי בריאה. ובכלל הרגשתי שאני עושה טובה שאני משתפת פעולה עם הצוות, שאפילו הגדיר אותי כחלק מהם ולא כחולה. עד היום יש לי כמה חברות טובות מהצוות דאז.
לדבר עם חולים אחרים? זה לא עלה בדעתי! המפגש עם עצמי החולה דרך מפגש עם חולים אחרים במצבי לא בא כלל בחשבון. נתתי לעצמי את התחושה שאני משמרת את הייחודיות שלי ומבדילה את עצמי מאחרים. בעצם ביטלתי כל דבר שלא היה כמוני דרך שימוש בציניות הידועה שלי.
כך המשכנו להכיר את טלי הצינית. ומה שמדהים באימון הסאטי הוא שברגע שערכתי הכרות עם הציניות שבי, היא נעלמה. אכן טרנפורמציה
ועכשיו פתאום אחרי שנים שוב ע. מאשימה אותי בציניות?
התבאסתי וכתבתי: "אני מצטערת, ציניות היא רעל" ואני כבר מזמן לא צינית.
בתקווה שזו הייתה מעידה חד פעמית ואכן נגמלתי מהציניות כמו שהוכיחו השנים האחרונות, ואולי לפעמים זו רק ציניות שנושקת להומור.
בארוחת הצהריים שאל אותי בני על מה אני כותבת וכשסיפרתי לו, שאל "למה כדאי להיגמל מציניות?" הסברתי לו את האני מאמין שלי, אח"כ דיברנו על גמר ליגת האלופות שנערך באותו ערב ועל איך שהבית ישקוק כי אחי שגר בבית הסמוך מוציא מקרן גדול החוצה והמון חברים באים גם אליו גם אל בני.
