והזמן עצר מלכת
אני לא אשתו אני לא אחותו ואני לא בתו
אני גרושתו. שלושה ילדים יש לי ממנו.
את היום שהשמיים שינו את צבעם אני לא אשכח. זה היום בו הבנתי שהתחתנתי עם גבר שונה, שמתמודד עם מחלה נפשית. היום בו הוא עבר את ההתקף הראשון שלו.
הוא קיבל שתי "מתנות" בפעם אחת. ממש "זכה". סכיזופרניה ומאניה דיפרסיה.
אני טוענת שזה שלוש אבל מה זה משנה.
לבסוף התגרשתי ממנו ( הוא לא השאיר לי ברירות בהתקף הפרנויה שעבר) אבל חבר טוב הוא תמיד נשאר, ואת שלושת המתוקים שנתן לי לא אוכל לקחת ממנו ותמיד שמורה לו אצלי הוקרה גדולה על כך.
כולנו מכירים מחלות ונכויות פיזיות הסביבה ברובה יודעת להיות אמפטית אליהם ולא מנוכרת.
אלו מחלות מדוברות ואת רובן אני חושבת קל להסביר יחסית. קל להסביר איפה הבעיה ממוקמת – בבטן..ברגל..בראש.. ויש כאלו שניתן לראות אותן.
אבל איך מסבירים נפש? מה קורה באמת כשהפגיעה היא נפשית?
אלו הם המחלות שאסרו עלינו לדבר עליהם והוקיעו את חוליהם מהחברה.
הם מתהלכים בינינו ורובם מפחדים לספר.
יש כאלה שאפילו לא יודעים מה לספר.
הם בעצמם לא יודעים מה יש להם.
במחלות הידועות והמקובלות לכולנו האישיות של החולה לא נעלמת. במחלת נפש היא נעלמת.
יש כאלה שנראים לנו "משוגעים" כי אף אחד לא יודע לתת לזה שם.
הם נראים מוזרים ושונים מאיתנו ולנו קשה לקבל מישהו שהוא לא כמונו. רגיל כזה .
אמפטיה פחות עובדת שם, הבנת החומרה של המצב גם פחות .
אם נשמע על מישהו שחולה בסרטן מיד נבין מה זה אומר. מה זה דןרש מהמשפחה. עם איזה קושי עצום הוא מתמודד , איפה אפשר לעזור? הרגישות והחמלה תגיע מיד.
אבל אם אומר מאניה דיפרסיה, סכיזופרניה? הפרעת אישיות דו קוטבית? ועוד ועוד –
אף אחד לא מבין מה זה אומר וההבנה הזו ממש חשובה להתמודדות מול הסביבה.
השבוע התקשר אליי מישהו שקשור אליו, חיפש אותו והגיע אליי משום מה.
הגרוש שלי היה צריך לעשות בשבילו משהו . הסברתי לו שהוא מאוד חולה. כששאל אם אפשר לדעת במה? אמרתי בגלוי – דפרסיה.
הוא שתק ואמר שמבין.
חזר אליי אחרי כמה ימים "תקשיבי חשבתי אולי בכל זאת שהוא יבוא, אני ממש צריך אותו, מה גם שהוא התחייב לי"
אני לוקחת נשימה עמוקה בתוך תוכי אפילו רותחת מכעס ואומרת לו תקשיב אני חושבת שלא ממש הבנת, אבל מדובר במחלה קשה הוא לא מתפקד בכלל, הוא לא זוכר מי הוא בכלל כרגע!
איך אני מסבירה לו לעזאזל שדיפרסיה זה להיות במעמקי התהום., שידמיין אדם קשור בשלשלאות כבדות ואין לו יכולת לעשות כלום?? שבידפרסיה שלו הוא עובר במעבר חד לפרנויה ובטוח שרוצים להרוג אותו? מי בדיוק יבוא לעזור לו ?? אישיות א' או אישיות -ב'?
ןאני כואבת את זה שלא מספיק שאני מתמודדת איתו אני מתמודדת גם מול הסביבה שלא מבינה דבר וחצי דבר בשילוב של אפס אמפטיות.
וכן…קשה להתמודד איתם, הם בעולם משלהם, בין רגע אין את אותו אדם שהכרת.
זה כמו מוות– רק שהוא חי.
הגרוש שלי שיהיה בריא והאבא האהוב והנערץ של ילדיי, בהתקפים שלו הוא חי מת.
זה מוות של הנפש ממש.
ובהתקפים שלו הזמן עוצר מלכת, זה רק הוא והוא סוחף אחריו את כולם.
והוא בכלל לא יודע את זה, אותי את ילדיו את אחיו את אחיותיו כל מי שקרוב אליו.
הזמן נעצר. "לא קורה כלום" מסביב. הכל מתגמד- המורה שמתקשרת להגיד שהילד מאחר, הרגל שמגרדת לה ללא הפסקה , ההודעות בטלפון נראות לי חסרות משמעות, הכל מתגמד.
הגרוש שלי במצב הבריא שלו עושה הכל, מתפקד מצויין ומעבר. יודע ליהנות ולעשות לעצמו חיי נוחות ועניין. הוא איש מיוחד מצחיק אנרגטי ומוכשר ממש. אני לא אספר סיפור על איש רגיל לחלוטין ( אגב אין דבר כזה רגיל אבל זה לטקסט אחר) אבל הוא מתנהל לגמרי רגיל במונחים שלנו, בזוגיות, בעבודה, באבהות ועם עצמו .
וכשהוא מגיע לאחד משלושת המצבים, אין יותר עם מי לדבר, כאילו השתלטה עליו סוג של מפלצת מטורפת שסוגרת את עולמו.
הוא מאבד את נכסיו ברגע. את חבריו, את ילדיו, אף אחד לא מסוגל להיות שם. הוא נמצא בתוך רכבת שדים שלא עוצרת לרגע.
חוזר בתשובה מרוכז בעצמו מדבר שטויות ללא הרף ואז כשהוא מסיים עם זה הוא נשאר ללא כל ומתחיל מהתחלה את חייו.
אני רוצה שיידעו.
אני רוצה שיבינו.
הוא והמשפחה מתמודדת גם ככה עם כל כך הרבה קשיים ואם הסביבה תבין זה יכול להקל ולעזור.
אין צורך ברגשות רחמים, רק אמפטיה רגישות והבנה.