זכורה לי היטב החוויה הזאת, כשרק הגעתי לארה"ב ,נכנסתי לחנות כלבו, ועומס הפריטים בה,- יפים ככל שהיו, גרמו לי להרגיש הצפה. הסתחררתי מכל הצבעים, והמבחר, והגודל וברחתי החוצה.. היה לי קשה להכיל כל כך הרבה אינפורמציה, כל כך הרבה גירויים..
פרשת ויקהל-פיקודי, מעבירה לי את אותה התחושה.
אני רק מתחילה לקרוא בה- ואני רצה לברוח. כל כך הרבה אינפורמציה, כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה זהב…שאני מסתנוורת ומאבדת כיוון.
ובכל זאת משהו מאד מושך אותי להישאר.
מהו הדבר?
אני קולטת את האנרגיה שמתחת לפני השטח, אנרגיה של התמרה שמשה מבקש להנכיח בעם באמצעות מעשים של נדבת הלב.
אם להמשיך את הדימוי של שבוע שעבר (שלקוח מהמדרשים) עם ישראל הוא כמו כלה שבגדה בבעלה מתחת לחופה..(מעשה עגל הזהב מיד לאחר מעמד הר סיני). ואלוהים הוא החתן הנבגד.
ולמרות שתגובתו הראשונית הייתה תגובה של כעס עצום ורצון לנקם, הוא סלח.
ואיך אנו יודעים שסלח?
כשהסכים לתת את הלוחות השניים ("הכתובה") תחת הראשונים שמשה שיבר, ומשהסכים להמשיך בתכנית ולבנות את המשכן, את הבית, או אם תרצו, את חדר השינה, המקום שיאפשר את הקרבה האינטימית ביותר.
איך מרגיש מי שבגד ונסלח?
איך מרגיש מי שנבגד וסלח?
האם מערכת היחסים יכולה באמת לחזור ולהיות כמו שהייתה?
כמו כלי שנסדק , והצליחו לאחותו ולהדביקו, תמיד יישאר "סימן", תישאר איזו צלקת.
ואולי תפקידה של אותה "צלקת", של אותו שבר, לרסן את הפנטזיות, להקטין את ה"אש", אולי לקרקע למציאות, לאפשר לראות אחד את השני בעיניים מפוקחות ו במידת האפשר לקבל זה את זו למרות החסרונות?
הנטייה הטבעית להחזיר את הבעירה, את התשוקה, ובעזרתה לכסות על השבר- יש בה סכנה.
האש היא מכלה ויכולה לשרוף, ולהשאיר שוב תחושה של ריקנות.(בגידה לרוב מגיעה מתחושה של ריקנות, של חסר, של רעב).
גם הנטייה לתת מתוך צורך לפצות- עלולה להחטיא את המטרה.
משה קולט יפה מאד את האנרגיה הזאת של הרעב, של הצורך לפייס, לפצות, את האנרגיה של האש שמתפרצת מהעם בתהליך בנית המשכן, שבאה אולי מאותו מקור של אנרגטי של העבודה לעגל הזהב, והוא עוזר להם להתמיר את האנרגיה הזאת ולעשות לה סובלימציה באופן הבא:
א. הוא מתחיל את הוראות בניית המשכן בסדר הפוך מזה שקיבל מאלוהים: קודם כל שמירת השבת.(ולא בסיום הוראות בנית המשכן כפי שנמסר לו על ידי ה')
ב. הוא פונה אל העם מבקש מהם להביא מנדבת לבם.
ג. הוא אומר להם "די" ושם גבול לנתינה כשהיא עוברת על גדותיה.( שם לו' 6).
נתינה מנדבת הלב לא מגיעה ממקום של חסר אלא באה ממקום של מליאות. כשהוא מורה להם להביא מנדבת ליבם הוא מכוון אותם למצוא בתוכם את המלא ולא את החסר. (העגל נבנה ממקום של חסר) יתר על כן, בבניית העגל כל שהיו צריכים היה "להתפרק" מנזמי הזהב, וכאן עליהם לא רק להביא דברים מנדבת ליבם אלא גם להתאחד,לבנות יחד ולעזור בעצם העשייה.
וכשמשה חש שהמליאות הזו עולה על גדותיה ומציפה, הוא יודע לעצור את האנרגיה על ידי השמת גבולות.
השבת היא גם סוג של גבול, בין יום המנוחה, ה undoing לבין ששת ימי המעשה, שהאיסור העיקרי בו הוא "ולא תבעירו אש בכל מושבותיכם". ומשה בוחר לפתוח את הוראות בנית המשכן דווקא עם הגבול הזה, כאילו כתרופת נגד לאובססיה שבאה לידי ביטוי בבניית עגל הזהב, לאש התשוקה חסרת הגבולות המתפרצת שהם חוו , ושעכשיו עוברת התמרה בבניית המשכן (שגם הוא מקושט בזהב, זהב ועוד זהב!)
מברכת את כולנו ביכולת להתמיר את האנרגיות שלנו, להביא איכות אחרת מדויקת יותר לחיינו, לאחות את מערכות היחסים בחיינו ולפעול מהמקום של היש ולא מהמקום החסר.
הצילום והציור של הציירת סוזן אהרון מטורונטו
תודה על ההשראה לכתיבת הפוסט לד"ר אביבה זורנברג בלימוד המדרשים הרלוונטים..
#מדרש_עכשווי