במהלך השנתיים האחרונות צברתי לי ידידות לרוב, חלקן קרובות יותר, חלקן קרובות פחות, זה גם תלוי בתקופה, אבל היו מהן שלוש. שלוש עם סיפורים על ה-X המיתולוגי, סיפורים שגרמו לי לזוע באי נוחות בכסאי או יותר נכון במחשבותי. סיפורים על שלושה גברים שאיך לומר בעדינות, הם מתת האל לאנושות. לכל אחד מהם היחודיות שלו. לאחד יש זין שצריך למסגר, לפסל ולהציג בכיכר העיר. השני יכול לזיין שעות על גבי שעות ולא נופל לו אפילו לא במעט. השלישי, פלאח פשוט, עם כריזמה מפה ועד לירח, שבחורות נתלות עליו כאילו היה כוכב רוק נערץ. אחת מהן נהגה לומר שהוא גרם לה להתלות על נברשות. שניה מספרת על לילות ארוכים ללא מנוחה ותענוגות גוף אשר נמשכות לאין קץ. השלישית מספרת על משיכה שבלתי ניתנת להסבר, וזאת על אף שהם כה שונים ואיך זה קורה בכלל.
ואיך זה נגמר אצלן? שתיים מהן יצאו חבולות ושבורות לב, מרוסקות, אשר במשך חודשים העידו על עצמן כי הן עסוקות בלאחות את השברים, כל אחת בדרכה שלה. לדעתי האישית והצנועה עד היום הן עוד לא ממש התגברו על מה שהיה שם, אבל הי, זו רק דעתי. השלישית דווקא סיימה את הקשר במודעות, בשליטה (סוג של) ומתוך הכרה שעד כמה שזה היה טוב ככה זה גם היה רע.
וכשאני יושב ומקשיב לסיפורים אני חושב בעצמי. למה אני לא יכול להיות כזה? למה עלי אף אחת אף פעם לא דברה כך וכנראה גם אף אחת לא תדבר. ואיך זה באמת יקרה, עם זין, איך נאמר, לא טיל טומהוק, עם יכולת דחית סיפוקים (כלומר השתהות בגמירה) של נער מתבגר שזיין בפעם הראשונה וכשאני מצליח לגמור פעמיים ביום אני חושב שוואלה, שיחקתי אותה, היום היה יום טוב. אז עם נתוני פתיחה כאלה "מרשימים", אני באמת מהווה תחרות?
הי הי הי … שלא תבינו, זה לא שלא הייתי עם בחורות, וזה לא שהן חסכו ממני מחמאות אבל איכשהו זה תמיד היה נדמה לי … לא עד הסוף. ליד. כאילו, הסקס איתך נחמד ושמע, אני אפילו נמשכת אליך, גם קצת התאהבתי בך, אבל אף פעם לא קבלתי את התחושה הזאת של שכרון החושים.
ואז היא באה. וזה היה שם! באם! מהנשיקה הראשונה. כאילו, על זה כולם מדברים? הסקס איתה זה הסקס הכי טוב שהיה לי בייי פפפאאארררררר. משאירה אבק לכל קודמותיה. בפעם ראשונה ששכבנו? גמרנו ביחד, ממש באותה השניה, שזה מחרמן ברמות על, וכאילו הגענו לשיא כבר בהתחלה, אבל איך אמר "קרמבו" ממבצע סבתא: התחלנו הכי חזק שיכולנו ומאז זה נהיה יותר ויותר טוב. הדברים שעשינו ביחד, מגוון התנוחות, המקומות אליהם הגענו, פארק הירקון, גן שעשועים, חצר בית ספר בשכונה, השעות הקטנות של הלילה, השעות המוקדמות מאוד של הבוקר, חדר מדרגות בבנין משרדים בצהרי היום. זה אמיתי? ומה הכי מדהים אותי? שהיא אומרת לי בדיוק את אותם הדברים שאותן הידידות מההתחלה של הפוסט אמרו על האקסים שלהן, התחושות, הזרמים בגוף, שכרון החושים המטורף הזה, הסיפוק החוזר ונשנה ו … למרות שממש מדגדג לי על קצה האצבעות ותכונת הלרוץ ולספר לחבר'ה יושבת לי חזק באופי, אני אחסוך מכם את ההתבטאויות המפורטות ואשאיר אותן לדמיונכם הפרוע …
כשאני חושב עליה, אני תוהה לעצמי … האם היא קיימת באמת? האם היא פרי דמיוני? אולי היא מהעבר? אולי היא בכלל מהעתיד? מי יודע?
או כמו שמיכה שטרית כתב: "אַתְּ לֹא כָּאן בָּרֹאשׁ. אַתְּ בְּרַכֶּבֶת תַּחְתִּית. וְאוּלַי אַתְּ בִּכְלָל לֹא אֲמִתִּית. וְהִמְצֵאתִי שֶׁקַּר וְשֶאִכְפָּת לָךְ. מָתַי אֲנִי בָּא?"
