לא פעם כתבתי על הגוף שלי. על יחסינו הממושכים. על התובנות האכזבות ועל רגעי הבגרות בהם תחושת ההשלמה הנינוחה שורה בנינו.
אינני זוכרת מתי בדיוק לאורך ההיסטוריה שלי ושלו התוודעתי לפרט המוזר שאין תמיד קשר אמיתי בין המשקל שמופיע על הסקאלה לבין המשקל שבו אני מרגישה שאני חיה.
משמע: אני שמנה, מלאה, נראית טוב ממש, סקסית ועוד שלל אופציות תלויות באיבר אחד בלבד, בראש שלי.
כן, בלי לחץ. לא להזמין את הפסיכיאטר המחוזי על מנת לערוך לי בדיקות בוחן מציאות. אני יודעת מצוין שהמשקל שהעלתי בחודשים האחרונים העביר אותי באופן מצער מ"מלאה" ל"שמנה".
ובכל זאת גם בימים אלה אני לגמרי מסוגלת להתהלך כמו על עננה קטנה ובתוכי מזמרת אותה עידית הורסת, רק כי קרן השמש האירה עלי באור המסוים הזה שגורם לי לחשוב שאני, אני ורק אני היפה בנשים.
לפני יותר מעשור התכנסה חבורה של נשים היינו כולנו בתחילת שנות השלושים לחיינו. אכלנו ארוחת בוקר וחגגנו יומולדת. בדרך חזרה שוחחנו על מסיבת יומולדת 30 שתתקיים באותו הערב לאותה חברה. אני התלוננתי, כהרגלי שאני שמנה, שאין לי מה ללבוש ושלא משנה מה אלבש אראה שמנה שאין לה מה ללבוש. הו אז הסתובבה אלי זאת שתמיד תהייה חמש שנים מעלי נשמה עמוק ופצחה באחת מההרצאות שתזכר לעולמים. תמציתה הובאה בראשית הפוסט: ה-כ-ל ב-ר-א-ש ! ! !
את סקסית. אם תאמיני בזה. יפיפיה הורסת. מהממת. אם רק תאמיני בזה! תרגישי את זה. תאפשרי לעצמך להרגיש מלכת היופי.
בתכלס, זה עובד חלק מהזמן. כשמגיעים הרגעים המחורבנים האלה בהם את עומדת מול הארון ומנסה בגד אחרי בגד ואף אחד מהם לא עולה עלייך, מדד ההלכאה העצמית מגיע עד הקו האדום ומעבר לו. הקול הפריך הזה שמגיע מעומק הבפנים ועולה אט אט קולה של ההכרה שכל האין מה ללבוש הזה הוא אמיתי לגמרי. נוכח ומציאותי.
והוא תוצאה ישירה גם אם לא מיידית לאכילה לא נבונה. לנסיונות להטביע יגון בפתי בר. צער בלחם טרי בחמאה או בילבול או פחד. חששות, התחלות חדשות. אהבות שגוועו או גם תקוות חדשות. בדידות. געגוע. תשישות הכל הולך. כשהנפש רעבה היא איננה מבחינה לא במה נכנס לגוף או בסיבה לכך. טובה רעה הכל הולך.
ברגעים האלה שום מאמבל ג'אמבל של "הכל בראש" לא ינחם אותי. חוסר חיבה שלא לאמר שנאה יוקדת או תיאוב אלה מילים שיתארו את המצב.
אינני יפיפיה זוהרת. רחוקה ממש מלהיות סקסית כובשת. אפילו נאה או אסתטית לא נמצאת בתוכי ברגעים העצובים האלה.
בעבר הרגעים הללו היו תכופים יותר. תהומות השנאה העצמית היו כבולענים באיזור ים המלח. אחת ליום הייתי נופלת לאחד כזה. ובהתאמה התגובה ההולמת לטיפשה חוטאת שכמותי היא דיאטה מייסרת, קיצונית ולעיתים אפילו מסוכנת.
לשמחתי עם השנים התעגלו הקצוות. בכל המובנים. השלמתי עם העובדה שרזה לא אהייה אף פעם, לעומת זאת אני יפה. תמיד הייתי וגם עשרה קילו עודפים לא יקחו את זה ממני.
תהומות השנאה הפכו למהמורות בדרך. את האנרגיה הזאת בחרתי לשים במקומות אחרים בחיי. וראיתי כי טוב. וכשאני ניצבת מול הארון (או יותר נכון מבינה שכבר מזה זמן אני נמנעת מלגשת אל הארון ואני נוקטת בשיטת כבס ולבש לשניים שלושה בגדים מהגדולים יותר שלי) אז אני מבינה שעובר עליי משהו. שכנראה אי אפשר היה אחרת. אני עצובה בשבילי. על שעברתי או אני עדיין עוברת משהו מטלטל כזה שגרם לי לרצות להטביע את עצמי בעצמי. לאכול את עצמי לדעת.
וכך, מתוך המקום הזה לקחתי חלק בפרויקט הנשי הזה.
הצטלמתי מתוך הבנה שכרגע אני שמנה.
אינני מרוצה מהתוצאות. הייתי מוותרת על החגורה. משקיעה יותר בשיער. דואגת שיראו את העיניים שלי ועוד.
ובכל זאת. הנה אני. בגוף מלא.
בתנוחה ניתן לראות שלא ממש נח לי. שאני במבוכה. אבל הנה אני. ככה. נוכחת.
כי גם כשאני לא במיטבי אני שווה. ויש ימים שאני אפילו שווה מאד ואפילו הורסת. שמנה מלאה או ממש GOOD LOOKING .
עודף המשקל אינו גוזל מהשכל שלי. מנסיון החיים שלי. מהאמהות שלי. אינו מוסיף לחסרונותי או מוריד מיתרונותי.
הוא אינו הופך אותי פחות מקצועית בעבודתי. פחות יעילה. או דעתנית.
הוא רק משמש לי מצפן, לי אישית. סמן שמראה לי שלפעמים אני עדיין מתבלבלת. מתקשה להפריד מרכיבים, להכיל את עצמי כשכואב ממש.
סקסית או לא. יפייפה הורסת או לא. נראית מעולה או לא. תמיד יש לי אותי. וזה, זה כשלעצמו ממש לא רע!
השימלה שאני לובשת היא חלק מהקולקציה של PIPA והנה הלינק לאתר
http://www.pipafashion.co.il/.
וגם. אנחנו חייבות, כולנו לאהוב את עצמינו מספיק בשביל למשש את הציצים שלנו ממש טוב לפחות פעם בחודש. ופעם בשנה לתת למישהו מיקצועי לעשות זאת.
גילוי מוקדם של סרטן השד מציל חיים!