דפק לי הלב. מפרפר. משתולל.
מתחילת השבוע שעבר יש לי דפיקות לב ממש חזקות. ואחת לכמה זמן מן קפיצה כזו כאילו הלב עומד לפרוץ את הגבולות שהוכתבו לו ולצאת לדרך עצמאית משלו.
לא אמרתי מילה. חרדתי בשקט. אכלתי קצת מוצרי חלב שממש אסורים לי עם בצק מקמח לבן וריק שממש לא מומלץ לי. במטרה להדביק את הלב למקומו.
והלב בשלו.
דיאלוג מאד פורה התנהל ביני לביני בימים החולפים. בכל לילה סיכמתי עם עצמי שמחר זה יעבור. שזה רק רגשי שזה שטויות. ואז במקום להכנס למיטה קראתי על מחלות שונות ומשונות, שאגב חשוב שכולנו נדע עליהן, אבל אני מוותרת על זה כרגע.
ובכל בקר הקצתי אל סמבת הלב המפרפר שלי.
מיום ליום החוורתי, קצב הנשימה שלי הואט, ידי רעדו.
בשבת בערב החלטתי, על ערש דווי לשתף את הקירח יודע כל שלי בדבר הפירפורים.
הוא ציחצח את השינים בדיוק.
הרים עין ימנית ומיצמץ במה שנטיתי לחשוב שהוא מירב האהדה שהצליח לגייס לרעיון מותי הקרב.
כשגמר לשטוף את הפה, ומכיוון ולא בדיוק זזתי מהדלת הישיר שתי עיניים ואמר: יש לי כאלה מאז שאני זוכר את עצמי, בתקופות…
מיד חייגתי למכבי ללא הפסקה וקבעתי דייט עם הרופא הפנוי הראשון במקום מגורי.
בלילה עת הבוס (מי שלעיתים מכונה בחיבה תינוקת הקסם) ממוללת את סנטרי המדלדל, קדח מוחי ממחשבות.
למה דווקא עכשיו?
מה קרה?
מה הסיפור?
המשבר הגדול מאחורינו, אפילו עשינו סיכומים והסקנו מסקנות. יצאנו בהצהרות פומביות.. זה אפילו ישודר בפריים טיים אחרי החגים.
יש לנו מינוס בבנק. ואין כסף זה המשפט השגור. זה לא חדש. להיפך עכבישות שמנות טוו על זה קורים וכרכו את קורבנותיהם עליהם. אחד אחד.
עליתי כמה קילו, נו באמת, כבר הכרזתי קבל עם ועמה שהמשקל לעולם לא יגדיר אותי שוב (?)
אז מה קורה כאן?
וככל שאני מעמיקה וחושבת וידיה של הקטנה חופנות וחופרות בי דופק הלב ומשתולל.
ואז לרגע אני נבהלת. אולי זה ממש לא רגשי, אולי באמת ממש בעוד יום אמצא את עצמי מובלת בבהילות מכוסה סדין לבן מחדר צינתורים ישר לניתוח מעקפים.
אולי זה הסוף? ואין לי צוואה. והקירח ממש גרוע בלהתאים צבעים וכל בוקר כשיביא את הקטנה לגן יביטו בו הגננות בעיניים לחות וכשילך יוציאו ממקום נסתר חולצה להחליף. ויחבקו את הקטנה וימוללו את שיער הזהב שלה ו..
אמא, למה רטוב? לא שמתי לב אבל התסריט העגום גרם לי לבכות, והתינוקת הכמעט יתומה שעסקה כל העת במישמוש קדחתני של הלחי מתלוננת. על זה היא מתלוננת? שתגיד תודה שיש מי שילביש אותה מחר לגן!
התייצבתי אצל הדוקטור. יש לו שם של פעיל ג'יהאד אבל אני מאד פתוחה. וחובבת אדם.
הלב דוהר ומקפץ. אני הולכת לעשות א.ק.ג.
תקין. הופה הלב עבר למשהו שמרגיש כמו לופ כפול ברכבת הרים. אני כנראה ממש חיוורת.
והפעיל רוכן כלפי ושואל בקול ששמור לקשישים דמנטיים עם נטיה פסיכיאטרית מובהקת: את בלחץ? במה את עוסקת??
למיון! סעי למיון. יש בדיקת דם שכדאי לעשות ורק במיון עושים.
זהו. אני שומעת את הלמות הפטישים . עוד מסמרון עץ קטן ננעץ בארון שלי.
למיון אני לוחשת לקירח בטלפון. באמת??? הוא עונה.
לא לבד…. אני אומרת. כבר בא הוא עונה.
הוא מחליף בשביל האירוע לזוג המכנסיים הכי פחות מרופט. דבר שגורם לעיני לדמוע, מחוות של הסוף הקרב.
כמה כולם חביבים אלי.. (?)
תור בדלפק הקבלה. תור. תור. הדמויות הקבועות, כאילו מישהו כתב אותן.
למיון המהיר.
תור בדלפק הקבלה. תור. תור. תורתורתורתוררר
צעקות: אנחנו פה משש בבקר. חוצפה. צעיר דרוס מאופנוע. בחורה שרוצה להתאבד, בחור שנכווה ביד (במיון המהיר שלא זז)
עוד כחמישים איש אישה וטלפונים מכל הסוגים. קירח ואני.
עשו כבוד ללב שלי. מיד נקראתי שוב לא.ק.ג . תקין.
בדיקת דם. לחץ דם. גבוה. זה סימן? זה הסוף??
להמתין. שעה. שעתיים שלוש. נו, מיון מהיר.
איומים על המזכירה. היא לא נשארת חייבת. איש אבטחה. קללות. שקט. כירורג רוסי. נוירולוג רוסי. סטאג'ר צעיר מאד קורא לי לבסוף.
בשלב מוקדם מאד של השיחה גם הוא רוכן אלי ומתחיל לחמול אותי, מדבר בקול ההוא הרך שמיועד ל.. נו.. התקפי חרדה.
כן, זה מקרין לך ליד שמאל, באמת, ממתי אמרת שזה?
את באיזשהו משבר? איזה מתח מיוחד?
לוקחת כדורים להקל על כל זה???
בדיקות הדם תקינות לגמרי. גם זו המיוחדת.
ממתינה לשיחרור. שעה.
רופא עם חזות אינטילגנטית כורז את שמי. יש לו עיגולדים על העיניים.
עוד טרם התיישבתי שאל אותי בחצי חיוך האם אני פולניה.
החצי חיוך החמוץ שהחזרתי לו העיד על חמישים האחוז הפולניים שלי מיד.
לא, כי, את יודעת מה אומרים שאל בהומור מושחז, הפולניות דואגות תמיד, גם כשאין סיבה.
נורא הצטערתי שאני חצי פולניה ולא קווקזית זועמת כמו הבחור הדחוס ששאג על המזכירה קודם שתשתוק ולא תדבר אליו ככה.
הכל תקין אמר.
רוצה כדורי הרגעה?
לא תודה אידיוט יש לי בבית!
שש שעות במיון המהיר.
איש ממש שמן, הומלס. אישה חרשת אילמת. ואישה בהריון מתקדם על כיסא גלגלים.
ואני. בהתקף חרדה.
ממה לעזאזל. ממה?
אז מה אם הבכורה עוד שניה מתגייסת.
אז מה אם אני אמורה לצאת למסע אתגרי בג'יפ?
אז מה אם אמורים לפרק לי את הבית ולבנות מחדש ולשם כך עלי לארוז הכל הכל וגם להמציא לי דיור בר השגה. וכל זה כשלא ממש ברור מתי זה קורה.
אז מה אם יש לי 16 ילדים על הראש?
אז מה אם היום אחר הצהריים פרץ הקופצני בבכי קורע לב והכריז שהוא מתגעגע אליו, לזה שפעם יכול היה לשבת בשקט ולא כעסו עליו כל הזמן.
אז מה אה?
התקף חרדה מה?
נו, טוב.
אפשר לסמן גם על זה וי….