פוסט זה הינו סיכום עבודת המחקר לתואר השני, בהנחיית ד"ר עדינה מאיר-מריל, שהגשתי לאוניברסיטת תל אביב בשנת 2000. את עבודת המחקר המלאה ניתן למצוא בספריית האוניברסיטה. מספר מדף 972TAU_ALMA
בראשית המאה ה- 19, בעקבות התעוררות המודעות וההשאלה של צורות ודימויים מהאמנות הקלאסית, עלתה והופיעה הספינקס, לאחר שנים של שכחה, והמשיכה להתקיים בעיצוב ובאמנות של המאה. המקור הצורני לספינקס של המאה ה- 19 היו הכדים הקלאסים אשר תיארו את המפגש בין אדיפוס לספינקס, בהם הופיעה הספינקס כיצור בעל גוף חתולי, ראש אשה וכנפי נשרים.
הופעתה המחודשת, של הספינקס, במאה ה- 19, ושכיחות הופעותיה באמנות, לא הביאו לקיפאון בדמותה. להפך, במהלך המאה, בעקבות השפעות חברתיות-תרבותיות, עברה הספינקס תהליך בו התרחשו שינויים חזותיים ואיקונוגרפיים אשר הרחיקו אותה מהמסורת הקלאסית, ויצרו דימוי חדש, אשר שיקף את רוח התקופה, שעסקה בהענקת דימויים מפלצתיים לנשים מיניות. השינויים שחלו בדמותה ומשמעותה של הספינקס, הוספת החזה הנשי החשוף אשר נעדר מתיאורי הספינקס באמנות הקלאסית, הדגשת כנפי הנשרים וענידת התכשיטים, אשר באו להדגיש את נשיותה, נבחנו במהלך התפתחות הופעתה בציור, החל מהציור הניאו-קלאסי, ביצירתו של האמן, ז'אן אוגוסט דומיניק אינגר. ביצירה זו, אשר נשענה על המסורת הקלאסית של המיתוס היווני, "אדיפוס והספינקס", הופיעה הספינקס, בדומה לאמנות הקלאסית, כסמל לחוכמה נשגבת. מאחר ואינגר חפץ להציג את הגיבור הבלתי-מעורער, אדיפוס, כגיבור המנצח בכוח החוכמה, הוא הדגיש את הופעתו של אדיפוס הצעיר והצניע את זו של הספינקס, אשר גופה נראה רק בחלקו, בעוד זה של אדיפוס מוצג במלואו.
גם ברישומיו של האמן הפרה רפאליטי, דנטה גבריאל רוזטי, הופיעה הספינקס כחלק מתיאור של המיתוס הקלאסי, אך, רוזטי, אשר הדגיש ברישומיו את נושא פתרון החידה עצמה, בחר, כאמן אסתטיקן, להתעלם מהגורם המאיים בדמותה של הספינקס, באמצעות הדגשת יפי פניה הנשיות של הספינקס, הנישאות בהבעת פיתוי אל עבר פניו של אדיפוס הצעיר והפיכת כנפי הנשרים שאיפיינו את הספינקס הקלאסית, לכנפיי מלאכים.
למרות השינויים שחלו בדמותה של הספינקס, בהשוואה לציורי הכדים הקלאסיים, ביצירותיהם של אינגר ורוזטי, נשמר, ביצירות, מאזן הכוחות השקול הקלאסי, בהתמודדות בין אדיפוס, שתואר כגבר צעיר, לבין הספינקס.
רמז ראשון, לניתוק הספינקס מהמסורת הקלאסית, בהופעתה, במשמעותה, ובקשר המתגלה בינה לבין קורבנותיה, הופיע ביצירותיו של הצייר הסימבוליסטי גוסטב מורו. בארבע היצירות, שעסקו בדימוי הספינקס, חלה התפתחות בהתייחסות האמן אל המיתוס היווני בד בבד עם התפתחות של תפיסה חדשה, אישית, של משמעות הספינקס. אמנם, הספינקס ביצירותיו עומדת על-פי כל אמות המידה המוכרות בעולם המערבי – היא בעלת ראש אשה יפה, גוף חתולי וכנפי נשרים. אך חשיבותה בציוריו עולה, על זו של אדיפוס, וביצירותיו המאוחרות נוכחותו של אדיפוס נעדרת, ואת מקומו תפסו דמויות של נערים. שילובם של נערים צעירים ביצירות, הובילו להיעלמות הסימנים הגבריים-כוחניים של הדמויות, והחלשתן, ובמקביל להתחזקותה הגוברת של הספינקס, המקרינה עוצמה כוחנית ונשית כאחד על קורבנותיה המקרינים חולשה גברית. אופן טיפול מעין זה חושף את העובדה כי מאזן הכוחות השקול, בין הספינקס לקורבנותיה, שהתגלמו בדמותו של אדיפוס, ואיפיין את היצירות הקלאסיות ואלו של ראשית המאה ה- 19, התערער, והביא לידי ביטוי להנצחת כוחה וניצחונה של המפלצת הנשית.
במקביל לנטישה ההדרגתית של המיתוס היווני, הן בסיפור שמעלות היצירות והן בהופעתה של הספינקס עצמה והמשתמע מהופעה זו, עולה, ביצירותיו של מורו, המגמה, שתגבר בסוף המאה ה- 19, של ההישענות על טקסטים מודרנים, בני-תקופתו, כמקור השראה, לטיפול בדמותה של הספינקס, ובקשרים המתוארים בינה לבין קורבנותיה.
אופן טיפולו של מורו בדמותה של הספינקס, בידודה כנושא עצמאי והדגשתה על-ידי ביטול דמותו של אדיפוס, התרחקותה מהמיתוס היווני וההישענות על הטקסטים בני-תקופתו, הובילו ללידת ספינקס חדשה, ספינקס אשר אינה מייצגת רק את האניגמה של החיים, אלא גם את החיים החומריים עצמם. הספינקס, ביצירתו של מורו, הופכת לסמל לגורל מולו מתמודדת האנושות, היא האניגמה עצמה.
תהליך ניתוקה של הספינקס משורשיה הקלאסיים, אשר סימנים ראשונים להופעתו הופיעו ביצירותיו של מורו, המשיך והתרחב בעשור האחרון של המאה ה- 19, עם עליית דמותה של טיפוס נשי חדש – היא האשה המשוחררת מינית, מפתה וקטלנית, ה"פאם פאטאל", שיצורים בני כלאיים, מרתיעים, מאיימים וממיתים, כגון המדוזה והואמפיר, בעלי התכונות הממיתות, נבחרו כמייצגיה וכמגלמים את התכונות החייתיות-רצחניות שהיא טומנת בחובה. הספינקס נמנתה אף היא על משפחת היצורים בני-הכלאיים שבאו לאפיין את דמותה של הפאם-פאטאל. על-מנת להדגיש את הפוטנציאל הרצחני בדמותה של אשה-ספינקס זו, הסופרים והמשוררים בני-התקופה, אשר היה להם תפקיד חשוב בשינוי משמעות ייצוגה של הספינקס, הביאו להתמזגותם של שלושת היצורים בני-הכלאיים לכדי יצור אחד, ויצרו ספינקס חדשה בעלת תכונות ואמפיריות, ולעיתים אף בעלת כוחה הממית של המדוזה. כתוצאה, הודגש, ברבות מהיצירות הספרותיות, אשר הובילו לתיאורים דומים ביצירות האמנות, הפוטנציאל הרצחני הטמון בדמותה של הספינקס כפאם-פאטאל, על פני הפיתוי. היו אלו תיאורים של מוות יותר מאשר תיאורי פיתוי.
הישענות חזקה על מקורות ספרותיים, בני המאה ה- 19, שעסקו בדמותה של הפאם-פאטאל והתגלמותה בדמותה של הספינקס, מופיעה ביצירותיו של האמן הבלגי פרננד קנופף. קנופף, בהשפעת כתביו של הסופר הבלגי, סאר ג'וזפין פלאדאן, יצר ספינקסיות חדשות, שונות לחלוטין מהספינקס הקלאסית, נשיות ומאיימות בו-זמנית, חסרות כנפי הנשרים הקלאסיות, אך בעלות גוף חתולי, הבא לאפיינן כנשים פאטאליות, בעלות אינסטינקטים חייתים-טורפניים-ממיתים, ספינקס שקיבלה פני גולגולת אנושית וכך הועצם האיום שהיא טומנת בחובה, המוות, ולעיתים את פניה של אחותו, מרגריט. בהשראתו של פלאדאן, קנופף אף העלה את האפשרות של הכנעתה של אשה מינית-רצחנית זו, על-ידי הפיכת הגבר המתמודד מולה לאנדרוגינוס, יצור דו-מיני, שלא נכנע לפיתויי הבשר. החוקרים השונים מעלים את ההשערה כי הספינקס, ביצירתו של קנופף, שימשה בו-זמנית, כדימוי האופייני לאשה הפאטאלית החייתית, אך גם כדימוי בעל רמה רוחנית יותר שבא להבהיר את המאבק בין הרוח, המגולמת על-ידי האנדרוגינוס, לחומר, המיוצג על-ידי הספינקס.
גם אצל בן תקופתו של קנופף, האמן הגרמני פרנץ פון שטוק, מופיעה, בדמותה של הספינקס, ההתנתקות מכבלי המיתוס היווני, והישענות על הדימוי החדש של הספינקס, כמייצג את האשה המינית-הואמפירית, אשה חזקה וחייתית הכופה את כוחה המיני על גבר צעיר, חסר-אונים ביכולתו להתמודד מולה. שטוק אף הרחיק לכת מקודמיו, כאשר בחר, באחת מיצירותיו, לתאר אשה ערומה השוכבת בתנוחה חתולית, ולכנותה "ספינקס". אופן הצגה מעין זה מלמדנו כי ההקשר האסוציאטיבי, בין ספינקס לפיתוי נשי-מאיים, היה כה מושרש בקרב בני התקופה, עד כי לא היה צורך לתאר את הספינקס עצמה, אלא רק לרמוז על קיומה, על מנת להסיק כי אשה השוכבת בתנוחה חתולית היא ספינקס במהותה, ועל-כן יש להישמר ממנה.
אישור למסקנה זו עולה ביצירתו של מונק, "שלושת מצבי האשה או הספינקס", אשר למרות שמה של היצירה, הספינקס המצופה נעדרת מהיצירה, ואת מקומה תפסו שלוש נשים, המסמלות אשה אחת המתפתחת, בציר הזמן, ונמדדת על-פי שלושה מצבים ביחסיה עם המיניות הגברית, ואשה זו, על-פי כינויה, היא ספינקס, היא פאטאלית ומינית כאחד.
יצירתו של מונק, המעלה רק את שם הספינקס ללא נוכחותה, אך גם ללא התנוחה החתולית בה תוארה האשה-ספינקס ביצירתו של שטוק, הופכת את הספינקס למושג מופשט מצורה, ומסמלת את שיאו וסופי של תהליך, של שימוש בדמותה של הספינקס, החופש האמנותי, שהתירו לעצמם האמנים, לערוך שינויים בהופעתה החיצונית ובקשרים שהיא יוצרת עם קורבנותיה, וכתוצאה, הטענתה במשמעויות חדשות; תהליך, שהחל עם יצירותיהם של אינגר ורוזטי, הנשענות לחלוטין על הסיפור המיתולוגי, בהן הספינקס, בהופעתה ומשמעותה, משקפת את מקורה הקלאסי, דרך התפתחותה, ביצירתו של מורו, כדימוי מעמיק של התמודדות האנושות מול גורלה, דימוי שיצר את הקרע הראשון בין הספינקס לשורשיה הקלאסיים, קרע שהלך והעמיק עם התאמתה של הספינקס לרוח התקופה, כמשקפת את דמותה של האשה המודרנית – בת המאה ה- 19 – המשוחררת והמינית, ועד לשחרור הספינקס מדמותה החזותית והשימוש בשמה כמושג.
