לפני שבועיים שודרה בחדשות הערוץ הראשון כתבה של החזאית יפעת עמיאל על שלוש נשים שהחליטו שלא להביא ילדים לעולם.
תופעה זו מכונה בספרות המקצועית בשם: "אל-הורות" .
מהי אל-הורות
אל הורות מוגדר כמצב בו אנשים יחידים או בני-זוג מחליטים במודע שלא להיות הורים (בניגוד לעקרות שבה הדבר נכפה על האישה או הגבר).
מדובר במילה אשר לא מוכרת באקדמיה ללשון העברית ,ומשתמשים בה בעיקר ברשת האינטרנט.
הסיבות לקבלת החלטה זו
כפי שכתבתי בפוסטים קודמים, מדינת-ישראל היא מדינה המעודדת ילודה בקצב מטורף (כך שלעתים נשים מתקשות לשלב בין הורות לבין קריירה מקצועית).
אישה אשר בוחרת במודע שלא להיות אימא נתפסת לעתים כ"פגומה" וחסרת חיים.
אך קיימות סיבות להתפתחותה של תופעה זו :
1: רצון להימנע להביא ילדים לעולם רווי סבל ואלימות בו אנו חיים.
2: חשש לקיומה של התפוצצות אוכלוסין .
3: היעדר תנאים כלכליים וחברתיים מספקים לגידול ילדים.
4: רצון למרוד בנורמות החברתיות הקיימות.
5: חוסר יכולת או רצון להיות הורה.
6: אי-יכולת או רצון להתמודד עם הקשיים הקיימים בעת גידול ילדים.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתברר כי בשנת 2009 היו 23% מהמשפחות החיות בישראל נטולות ילדים .
חלק מהזוגות בחרו שלא להוליד ילדים, חלקן לא הספיקו לעשות זאת ,או שהאישה עברה טיפולי פוריות.
מחקרים שנערכו בחו"ל ניסו לאפיין את פרופיל המשפחות הבוחרות שלא להביא ילדים לעולם.
מדובר באנשים מבוססים בעלי השכלה אקדמית ,וממוצא סוציו-אקונומי בינוני-גבוה .
בישראל כמעט שלא נערכו מחקרים בנושא זה ,ולכן מחקרה של הסוציולוגית ארנה דונת אשר כונס בספר "ממני והלאה-הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל" אשר התפרסם בשנת 2010 .
תיאור המחקר של ארנה דונת
הספר מבוסס על מחקר שערכה דונת בין השנים: 2004-2007 שבו ראיינה דונת גברים ונשים בני שלושים פלוס החיים לבד או עם בני-זוג שאין להם ילדים.
במקביל ,עקבה דונת אחר הדיונים שנערכו בפורום "נשים שלא רוצות ילדים " במשך שלוש שנים (בהן היא לקחה חלק פעיל כדי לאסוף תובנות לקראת גיבוש המחקר).
הדיונים האנונימיים בפורום הובילו לקיום מפגשים חברתיים בין המשתתפים לבין דונת עצמה.
למרות שקיימות מספר סיבות להתפתחותה של "אל-הורות" ,מצאה דונת שתי סיבות מרכזיות:
א: הטבע האנושי הוא שקובע שאנשים לא יכולים או רוצים להיות הורים.
ב: אנשים לא מוכנים להתמודד עם המורכבות והקשיים הכרוכים בגידול ילדים.
רוב האנשים שראיונו ע"י דונת סיפרו לה שאת ההחלטה לא להביא ילדים לעולם קבלו בגיל מאוד צעיר.
ההבדל בין אל-הורות בישראל לבין המקבילה בעולם
בעוד בישראל נתפס ההיריון ואחריו הלידה כמשימה לאומית הנובעת כתוצאה מהמאזן הדמוגרפי הנחות של יהודים לעומת ערבים וחרדים ,ברוב מדינות העולם הדבר נתפס כמובן מאליו .
חשוב לציין ,כי מרבית הזוגות נכנסות למהלך זה כאשר הם אינם יודעים כיצד הוא יסתיים ,ולא פשוט למצוא בן-זוג שגם הוא לא מעוניין סתם להשריץ ילדים.
דונת מזכירה בספרה את המחקר שעשתה הסוציולוגית האמריקנית ג'ין ויוורס שטענה שההורים השפיעו על ילדיהם בקבלת ההחלטה שלא להביא ילדים לעולם.
ויוורס מספרת שהזוגות שאותן היא ראיינה לצורך עריכת המחקר ענו לה שהם דחו את ההחלטה לזמן בלתי ידוע .
הסוציולוגית אלין קמפבל תומכת בטענה זו ומדגישה כי ממחקרים שערכה בסקוטלנד היא גלתה שככול שזוגות מתרגלים לעובדה שלא יהיו להן ילדים ,אזי זה המצב .
החוקרת סיגל גולדין מצאה שישראל היא המדינה המובילה בעולם בטיפולי פוריות (היות וכל שיטה המנוסה בעולם,מגיעה גם לישראל) כאשר המערכות החברתיות והממשלתיות מנציחות מצב זה.
כמוכן, בישראל נתפסת הולדת ילדים כמקרה בוחן לשרידותה של החברה(זוהי הסיבה לכך שאחרי מלחמת יום-כיפור עלה שיעור הילודה בישראל ב-50% ).
מחקר שנערך בישראל בשנת 2003 נמצא ש90% מהציבור הישראלי רוצה לראות את ילדיו גדלים במדינת-ישראל.
ברוב מדינות העולם קיימת ירידה דרסטית בשיעור הילודה (דבר הפוגע במחסור בפועלים בשוק העבודה) .
אין ספק שמדובר בתופעה התופסת תאוצה במרבית מדינות העולם, אך אסור לחברה הישראלית להיכנס לתוך הרחם של האישה הישראלית ,ולא משנה מאילו סיבות.
צריך להותיר את הבחירה בידי בני-זוג ,או אנשים יחידניים.