כשהייתי מתמחה צעירה במשפטים, אי אז באמצע העשור הקדום, היה עו"ד בכיר אחד במשרד שבו עבדתי, שלקח אותי כפרויקט. בשבוע הראשון שלי עשיתי טעות ומסרתי לו ד"ש מחברה משותפת, עו"ד שעבדה איתו כמה שנים קודם לכן. טעות, כי כנראה שהוא לא במיוחד חיבב את החברה ההיא והוא השליך את זה עלי.
לד"ש הוא הגיב מיד בזלזול, הוא חיקה אותי בקול מתיילד ועד מהרה הוא החליט לגרום לי להבין את ההיררכיה, למקרה שהיו לי ספקות באשר למעמדי בשרשרת המזון המשרדית; הוא היה עו"ד בכיר וותיק, כריש, איש מקצוע מוערך בתחומו, מועמד לשותפות ומבוגר ממני, ואני הייתי מתמחה צעירה, הדגיגון הכי קטן באקווריום.
אמרתי קודם פרויקט? זה אכן היה פרויקט – שנת הסיוט שלי, קראתי לו אז וזו היתה שנה ארוכה ארוכה.
בכל הזדמנות שהוא עבר באופן-ספייס בו ישבתי הוא התגנב מאחורי, זרק הערה, דיבר לעצמו בקול רם עלי וזלזל בכל מה שאמרתי. בתיקים שנאלצתי לעבוד איתו הוא הטיל עלי משימות מורכבות באופן יוצא דופן, התלונן למנהלת הישירה שלי שאני בעייתית, עצלנית ולא מקצועית ובגדול די מירר לי את החיים.
לפעמים אנחנו לא יודעות מאיפה מגיעים הכוחות שלנו, אבל הם מגיעים. הייתי אומללה. בכיתי, התלוננתי, נעזרתי בחברות, כיביתי את עצמי וספרתי את השניות עד תום הסטאז'. מה שהציל אותי היתה הידיעה שיש לשנה הזו מועד פקיעת תוקף. היה לי ברור שאני צריכה לסיים אותה, לקבל את החתימה המיוחלת ללשכת עורכי הדין ולעבור הלאה.
גם ברטרוספקטיבה של המון שנים, שנת הסטאז' ההיא היתה שנה קשה, מקצועית אבל בעיקר רגשית. שנאתי בה כל דקה. השעות היו ארוכות, התיקים משעממים, ערימות של ניירת וכתבי בית משפט ובתוך כל הכאוס המקצועי, העו"ד ההוא שרק הצעדים שלו במסדרון גרמו לשערות בעורפי לסמור. ואם עוד קודם ידעתי שאני לא רוצה לעבוד כעורכת דין, ההתנסות הזו אישררה לי בצורה חד משמעית – אני, עם המקצוע הזה, גמרתי!
3 חודשים למדתי אח"כ לבחינות הלשכה. עברתי את הבחינה בכתב ואז גם את זו שבעל פה ומאז אני עורכת דין, מחזיקה בתעודה ומשלמת כל שנה דמי חבר ללשכה, ואני אחת מאלפים שלא עסקו במקצוע יום בחייהם. אבל הסיפור הזה הוא לא סיפור העזיבה שלי את מקצוע עריכת הדין, את זה ידעתי כבר כסטודנטית בשנה א', אלא סיפור אחר, כפול, על 2 נושאים: הראשון, על מה שרק שנים אחר כך הבנתי איך קוראים לו: התעמרות בעבודה, והשני, על האושר שלי.
מחקרים מראים שבישראל אחד מתוך שני עובדים עובר התעמרות בעבודה. אני אחזור: אחד מתוך שני עובדים. חצי מהעובדים בישראל חווים התעמרות! במרבית המקרים, המתעמר הוא המנהל הישיר, אבל לא חובה, מספיק שמישהו בהיררכיה הארגונית החליט שהפרצוף שלי לא בא לו טוב, והנה אני קורבן להתעמרות. אני יכולה להיות חזקה ואסרטיבית, בטוחה בעצמי ואשת מקצוע מעולה ועדיין ליפול קורבן למנהל כוחני. ההתעמרות, פנים רבות לה והיא כוללות מגוון מצבים – ממנהל המסרב לתקשורת ישירה איתך, מתעלם מקיומך ומדיר אותך מפרויקטים, מפיץ עליך שקרים, מזלזל במקצועיות שלך, מביע הערות פוגעניות, מאשים בטעויות, מבטל דעות ועוד ועוד.
לשנה ההיא שלי היה מועד סיום, אבל היא לימדה אותי שלא משנה עד כמה פוטנציאל ההשתכרות שלי כעורכת דין גבוה, לעולם לא אעבוד במשהו – ועם מישהו! – שעושה לי רע. ולא פחות חשוב מזה – שאני רוצה להיות מאושרת, בכל תחומי החיים שלי, כולל בעבודה.
עכשיו שלא ישתמע שיש לי משהו נגד כסף, נהפוכו, אני אוהבת כסף, כסף זה חשוב! אבל כסף לבדו לא יהפוך אותי למאושרת. מחקרים מדעיים מלמדים שמיתוס העושר, המהווה את מקור המוטיבציה המרכזי לעבודה מאומצת לאורך החיים שלנו הוא חסר כל בסיס. מסתבר שמעבר לסף עוני מסוים, האושר שלנו אינו פונקציה של עושר חומרי.
רכב המנהלים שעליו פנטזתי, הקידום בעבודה והשכר הגבוה, הם גורמים זמניים מאוד לאושר שלי.
אחד המחקרים המכוננים בנושא הזה, נערך בשנות ה-70 על ידי פיליפ בריקמן. הוא מצא שלא היה הבדל בשביעות הרצון מהחיים בין משותקים בפלג גופם התחתון לבין אוכלוסייה בריאה, כמו גם בין זוכי מיליונים בפיס לבין אוכלוסייה רגילה – וזאת שנה אחת בלבד אחרי האירוע הדרמטי ששינה את חיי האדם (זכייה בפיס או נכות מתאונה).
ההסבר לתופעות הבלתי נתפשות הללו נובע ב”הטיית המיקוד”. אנחנו סבורים שדברים גדולים ומשמעותיים – כמו זכייה בפיס או קידום משמעותי בעבודה – יהפכו אותנו למאושרים (או שאובדן מחצית מרכושנו בבורסה יהרוס אותנו נפשית), אולם בפועל, כאשר אלה קורים, מסתבר שהם אנקדוטות חולפות בתוך חיינו. מסתבר שלרסיסי הזמן בהווה – “כאן ועכשיו” בכל רגע ורגע, לדברים הקטנים ביותר בחיים יש השפעה משמעותית בהרבה על חוויית האושר האישי שלנו, ולכן לתחושה שאיתה את הולכת לעבודה בכל בוקר יש משמעות הרבה יותר גדולה.
אז אם את קוראת את הדברים ומרגישה שמשהו מזה מוכר לך, ואם את לוקחת רק משפט אחד מכל מה שכתבתי היום, בבקשה זכרי שמקום העבודה שלך הוא הרבה יותר מרק המשכורת שאת מקבלת!
המחקרים מעידים כי הדברים החשובים לעובדים במקום עבודה הם יחסי העבודה, התרבות הארגונית והערכים, הרבה לפני המשכורת, התנאים והטייטל, ולא בכדי. אנחנו רוצות להרגיש משמעותיות בעבודה שלנו, לעבוד עם מנהלים וקולגות הוגנים, שיכבדו אותנו כבנות אדם וכנשות מקצוע.
אם את הולכת לעבודה בידיעה שאת רק צריכה "לעבור את היום" או שאת נמנעת בעבודה מסיטואציות מסוימות מהחשש שתאלצי להתמודד עם מישהו שעושה לך רע, את כבר יודעת שאת לא במקום הנכון.
ואם את צריכה עזרה כדי לקבל החלטה ולקפוץ קפיצת אומץ, את לא לבד. הייתי שם ועברתי את זה, ואני יודעת שגם את יכולה.