מערכה ראשונה: הודעה חשובה והריון שלא היה
אוטו. ערב.
אמא אחת. חברה שלה.
בכורה (בת 20) ומטאליסט מהפכן בשיאו (כך אנו מקווים) של ה-גיל: 16.
אמא: ילדים, יש לי משהו להגיד לכם.
בלב חושבת: כדאי לגייס קודם את "חוד החנית" ואז השניים הצעירים יזרמו.
ילדים: את בהריון????
אמא: ממש לא! פנו אלי מסלונה לכתוב מן פוסט כזה על איך זה להיות 24 שעותבלימכשיריםסלולריםמסכיםוכדומה…
את דבוקת האותיות הנ"ל אני ממלמלת חרישית. אבל שני חדי האוזן שמעו הפרידו ומיהרו לשאוג.
"נראה לך?"
ואז שקט.
ואז: "היה עדיף כבר שתהיי בהריון!"
מערכה שניה: אמא מקשיחה עמדות
ארוחת ערב. בית. פנים.
בכורה פלוס מכשיר סלולרי שמונח ומורם בקצב של אחת לשלושים שניות.
מהפכן מטאליסט פלוס מכשיר סלולרי שמורם בקצב בלתי אחיד. פשוט כי הילד משתמש בידיים גם כדי לתופף, להחטיף איזו אחת קטנה לאח שלו, לגרש את החתולה ועוד.
פרח מתבגרים שהניח את הסלולרי רחוק מעין האם המתעצבנת. וגם את הטאבלט וגם נאות, לאחר מספר פעוט של שאגות, לדומם סופסוף את הטלוויזיה.
ובת הארבע וחצי שאין ברשותה שום מכשיר סלולרי בטאבו ברם אולם, כולנו ברשותה וכפועל יוצא, גם רכושנו שלה באופן כזה או אחר.
אמא אחת. בת 45. שמניחה את המכשיר שלה הפוך אך בהישג יד, בתירוץ שאם יתקשרו מהגן-ביה"ס צריך לשמוע. אה, כבר ערב וכולם כאן… בכל זאת.
אמא: זוכרים את משימת הבלי מסכים?
אספסוף: אין מצב, מה פתאום, השתגעת???
תקשיבו, אני מקשיחה עמדות, אתם סתם עושים עניין. כולנו מסוגלים להסתדר יחד לכמה שעות בלי.
"למה?" אני שואלת אותם. "למה רמות כאלה של התנגדות?"
"כי ככה זה היום" עונה הבכורה. "אם חברה רואה שאיזה זמן אני לא בוואטסאפ היא דואגת."
"וכמה זמן נראה לך שאת יכולה להיות בלי?" אני מבררת.
היא מצהירה שיום שלם היא יכולה שלא להכנס לפייסבוק ודומיו. אבל היא חייבת לבדוק הודעות (אולי זה מהצבא!?!?) או חברה שזקוקה לי היא אומרת.
המהפכן שלוקה כידוע בהפרעת "קצב ריקוד וניג'וס" מכריז שהוא לא יכול לתקשר רצוף עם אנשים אם לא פעם בשעתיים הוא מתנתק לעשר דקות לפחות לשמוע מוסיקה.
תפיסת הזמן שלו רופפת. זה ידוע. מדובר בפעם בעשר דקות לשעתיים.
שניהם מדווחים על צורך קריטי לקבל ידיעות ועידכונים בזמן אמת.
פרח לב הזהב שלי לומד בבית ספר אנתרופוסופי. שם בכל בוקר מלקטת המורה את הסלולרים בסלסלת קש עד לסוף יום הלימודים.
לטיולים יוצאים בלי. למחנכת יש ולהורה המלווה. לילדים אין.
הצפיחית, על אף שנדמה לה שהיא הבוס בכל זאת היא רק בת ארבע וחצי. במה היא צופה וכמה בכל זאת אנחנו המבוגרים שולטים.
וכפי שאמרה אישה חכמה בהרצאה ששמעתי לפני שנים: לפני שאתם זורקים את הטלוויזיה מהחלון תדאגו שיש לכם כח לספק אלטרנטיבה.
לפני שנער המטאל הולך למיטה הוא מראה לי את הזרת שלו, יש בה שקערורית. תראי, הוא מסביר, איך אבולוציונית הגוף שלנו מתאים את עצמו למכשיר סלולרי.
אני ממצמצת כלפיו בבהלה. הוא רציני.
מערכה שלישית – הדובשנית שלא נכנעה בקלות
בית. פנים. אחה"צ.
אמא וצפיחית בלבד.
בכורה בצבא. מטאליסט סוג של בבית הספר. פרח מתבגרים בטיול שנתי.
כל שנותר לי כעת הוא לבצע את הניסוי על הנמוכה.
אמא: הנה תותים ותפוח ועוגיה.
דובשנית: והופ!
אמא: לא לא. נשב ליד השולחן ונשוחח. ואחר כך נסדר יחד את החדר שלך. יהיה כייף.
דובשנית: נו אמא. רק תוכנית אחת.
אמא: טוב.
שלוש תוכניות מאוחר יותר.
אמא עונה למייל דחוף. שולחת הודעה בוואטסאפ. דחופה. מתעדכנת במיקום שארי הבשר האחרים.
יאללה מותק. בואי נסדר.
טוב אמא.
אני מסדרת. היא מתיישבת על הרצפה ומארגנת את אוסף הקיטי שלה.
אנחנו מדברות. היא מטאטאה. אני מקפלת.
היא מזיזה את הבובות. וכך הלאה.
חצי שעה חולפת.
סוף דבר – עוד לא זרקתי את הטלוויזיה
בבית שלנו מדברים כל הזמן. אחד עם השני. המון. גם מסתמסים הרבה. אחד עם השני. מצחיק אצלנו. לפעמים מעייף ומעצבן.
אני אוהבת לבלות זמן עם הילדים שלי. עם כולם יחד, סביב לשולחן לדוגמא, או בסוף היום בסלון. ואני אוהבת לבלות זמן עם כל אחד מהם בנפרד. לכל אחד מהם הדרך שלו לתקשר. כולם מתחבקים ומתרפקים מגדולה עד קטנה.
וכן, הם גם מחוברים למסכים. אבל הם לא אבדו לי שם. אני ערה. וערנית. ולא זרקתי את הטלוויזיה מהחלון כי לפעמים גם אני בעצמי רוצה קצת לבהות. או להסתמס עם איזו חברה. או לדפדף בפייסבוק ולעשות לייק.
אז אולי ויתרתי בקלות? לא יודעת. לא בטוחה. נראה לי יותר כמו איזו הבנה שכשארצה באמת את נוכחותם הקשובה אני יכולה לסמוך על כך שתהייה לי.
כשאני אורזת סל ומכריזה שהולכים לים וגם הכלבה בעניין הם באים. וכשאני שואגת שישתקו כבר ויפסיקו להתווכח של מי הכלים ומי קיפל כביסה יותר ממי הם לא מקשיבים לי. ככה שהכל בסדר. יחסית.
