מאז שכתבתי את הפוסט להכנע ושיניתי את המהות שלו ללהתמסר, כי ככה זה יותר מדויק? לא הפנמתי מה זה אומר באמת. רק ידעתי שדייי רק ידעתי שהתעייפתי. רק ידעתי שכנראה משהו פה לא נכון. וזה לא שאני צריכה לעשות משהו אחר אלא פשוט לא לעשות. וגם את זה לא הבנתי עד הסוף. אז היום הבנתי. היום נפל אסימון בגודל של הווילה שאני מפנטזת עליה. היום זה קרה. היום ראיתי איך האגו שלי צונח ומתרסק לרצפה, וזה אפילו לא כאב. היום הבנתי משהו לגביי הפסוריאזיס שלי. אני אגלה לכם שחשבתי שאצליח לרפא אותו עד לפסטיבל שאקטי ביוני ואוכל ללכת עם שמלות כמו שאני אוהבת… יותר נכון, המטפלת והמאמנת שבי והאגו שלי חשבו ככה. ברגע שהרפתי מהדימוי שיצרתי לעצמי ככה במקרה תוך כדי סדנת התאטרון המדהימה שאני פוקדת כל שבוע, זה פשוט קרה. הגעתי עייפה ושחוקה ומתוחה עד שכבר לא היה אכפת לי מכלום. הייתי ריקה וצפיתי בחבריי עושים את התרגילים שלהם והרגשתי כצופה בהבימה. מי שצחקה, צחקתי איתה. מי שנחרד, נחרדתי איתו וככה נזלתי מרגש לרגש כאילו אני כלום, כאילו אני לא אישיות ולא מאמנת, כאילו אני לא אמא מסורה וגם לא אשה אוהבת, כאילו אני לא בת למופת או אחות נהדרת. כלום. פשוט הייתי! (יכול להיות שזה נקרא "להתמסר"?) הרגשתי כמו ילדה קטנה משוחררת מדאגות, מאג'נדות, מהתחייבויות. הייתי כנראה אני – נוכחת בהווה של עצמי וזה היה כל כך נהדר, כל כך משחרר עד שלא הפסקתי לצחוק כל הדרך הביתה. ואז כמו טיפות מרעננות של גשם נפלו עליי תובנות. והחלטתי- אני הולכת לשאקטי עם חצאיות ושמלות ועם הפסוריאזיס שלי. כי הוא שלי והוא חלק ממני עכשיו. והרגליים המנוקדות שלי, הם הרגליים שלי שאני מחביאה מתחת למכנסיים. מה שאני כן משאירה הרחק מאחור. זה את הדימויים שיש לי על עצמי. את התפיסות ההזויות שיש לי לגביי מי שאני או מה אני צריכה להיות. אנחנו נוהגים לחשוב על אנשים שהם גזעניים, מחזיקים בתפיסות מרוחקות מהמציאות. אנחנו עושים את זה כל הזמן לעצמנו. סוגרים בתבניות שאנחנו החלטנו שהם יפות ומרשימות ומטיילים איתן ולא מבינים שיש חופש אמיתי, חופש שהוא חירות של הנפש פשוט להיות, כי הנפש שלנו היא זוהרת ומיוחדת ומדהימה בדיוק כמו שהיא. והתבניות, יפות ככל שיהיו, מכסות על האור שלה. מסתירות את המהות האמיתית.
אני מאחלת לעצמי לזכור את זה בכל יום בשארית חיי ולנוע בשם האהבה.
"בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב שאני שלמה לא חסר בי דבר ומותר לי אותי לאהוב"