אני מסתכלת אחורה בזמן… מנסה ליצור איזה קו מחבר של מי זאת גלית. (איזה שונה הייתי?! ועדיין דומה, מצחיק)
בעיקר כי עכשיו כל הגשרים, מה שהיה לי נעלם תחתי ואני זקוקה לאיזה חוט מקשר, בכל זאת, להבין מי זאת גלית. אני צריכה את זה כדי שיהיה רפרנס מינימאלי. תמיד צריך רפרנס בחיים. מוזר פשוט לשחרר מהכל.
ואני מודה שהימים האלה מאד מאד מבלבלים אותי. משהו זז אצלי ואני פשוט כבר ממש לא בטוחה בשום דבר.
זה לא משהו ספציפי. זה משהו כללי. של חיים.
אז דפדפתי אחורה בפייסבוק, להזכר מי הייתי.
נזכרתי איך תמיד עשיתי את מה שאני תמיד אוהבת – זה חוק
נזכרתי שהמוזיקה היתה חלק ממני כל חיי
ושלעבוד עם אנשים, הדרכה, חינוך, עזרה זה גם תמיד היה חלק ממני
אז אני בסדר בינתיים. מצאתי איזה חוט שאני חושבת שתמיד יהיה והיה וישנו. יופי!
נזכרתי כמה תמיד היו לי הרבה חברים אבל איכשהו אני תמיד הרגשתי לא מספיק אהובה או רצויה.
נזכרתי שתמיד כשעשיתי את מה שאני אוהבת ישבה לי בראש המחשבה על כמה מעריכים את העשיה שלי, כמה רואים אותי כמה יגידו אחרים שאני הכי טובה. לא כי רציתי להיות הכי טובה. כי חשבתי שככה יותר יואהבו אותי.
מ…
עוד לפני הניתוח שמתי לב לדפוס הזה. הרצון הזה שיואהבו אותי והתחושה שאני צריכה להתאמץ בשביל זה.
מצחיק, נכון?
אהבה זה לא רגש שאפשר ליצור או לא ליצור בכוונה. זה פשוט קיים וזהו.
משהו בצורך לרצות אחרים מתרכך אצלי. עדיין קיים אבל הרבה הרבה פחות.
זה משמח.
אני שואלת את עצמי מה אני לוקחת מכל הסיפור הזה? מכל החוויה הזו?
אז לפחות את זה.
לקבל את הטבע שלי ולשמוח מהאהבה העצומה שאני תמיד קיבלתי ומקבלת. פשוט לשמוח ממנה. אם היא תהיה או לא זה בכלל לא בידיים שלי.
הסתכלתי על התמונות הישנות שלי וראיתי כמה מצחיק אני נראית. שמנמנה, שיער מוזר, בגדים מוזרים… גם התנהגתי מצחיק, הייתי מאד אינפולסיבית, מתווכחת עם כולם כל הזמן. ועדיין היו לי מלא חברים! אז אולי אנשים לא אוהבים אותי בגלל איך שאני נראת או מתנהגת? זה פשוט רגש שקיים או לא. וזהו.
והשניויים שעשיתי לא היו כדי שאחרים יואהבו אותי אלא בשבילי בכלל בכל מקרה. למרות שכיוויתי שככה יותר יואהבו אותי.
לפני הניתוח יש שלב כזה שהולכים למנתח פלסטי שמסביר על כל התהליך. אני הייתי אווט לגמרי, לא היה לי מושג. ואחרי שחזרתי ממנו והבנתי שהתהליך יהיה ארוך, שיקח זמן עד שהשחזור יושלם, שהחזה שלי יהיה קטן יותר ושאני פשוט לא אראה בול כמו שנראיתי לפני זה.
נשברתי.
הגעתי הביתה ובכיתי לאבא שלי כמו תינוקת קטנה. בכי היסטרי לגמריי. התחננתי בפניו לא לעשות את הניתוח הזה (כאילו הוא יכל להחליט משהו במצב הזה). נשברתי לרסיסים. ואבא שלי אמר לי "כולם יואהבו אותך, אל תדאגי" ואז קלטתי שאני בוכה כי אני מפחדת שיפסיקו לאהוב אותי.
אני אשכרה פחדתי שבגלל שהציצי שלי יהיה קטן יותר ומוזר קצת אז לא יואהבו אותי. לא פחדתי מהגידול, לא פחדתי למות, פחדתי להיות דחויה.
אז אחד השיעורים הגדולים שלי פה, זה להפסיק לרצות ולנסות לקבל אהבה אלא פשוט לשמוח מהאהבה שאני כן מקבלת. ולמזלי אני מקבלת המון ממנה!
רק עכשיו אני מבינה את המשמעות של לקבל את מה שיש.
זה לא להכנע, לא לא
גם לא להיות אדישים
אלא להגיד, לא משנה מה זה
"יאללה! אני על זה! אני עוברת את זה כמו גדולה"
לפני כמה ימים הרופא אמר לי שכנראה אצטרך לעבור גם כימו.
התחלתי להלחם בתוך עצמי. לכעוס להתאכזב, לבכות בכי מר של "למה זה מגיע לי"
זה עוד לא בטוח, אני עוד אלך ליעוץ. וכמובן צריך לזכור שיש לי את הזכות להחליט מה אני עושה.
אבל היום החלטתי. אם אני עושה את זה, אז כמו בניתוח. כשנכנסתי לזה ב "יאללה! בכל הלב! זה מה שיש ואני פה מכל הלב! אני מאמינה בעצמי, ביקום ובמה שיש ומתמסרת לחוויה, לכאן ועכשיו בשמחה ענקית" ככה הייתי בבית חולים לפני ואחרי הניתוח בכאבים קשים ואושר בלב.
ואז הבנתי.
אני יכלה להיות ככה.
על כל מה שיש בחיים
חיים! התלבטויות, דאגות, פחדים?!
יאללה! אני באה! מכל הלב! נתמודד, נחיה ונחווה את כל מה שקורה. כי זה מה שקורה עכשיו וזהו.
וואו. איזה שחרור