אומרים שהתחלות קשות, אותי הם דווקא משמחות.
בכול התחלה אני מוצאת ריגוש, הזדמנות לחוויה, למשהו שאני יכולה לעוף איתו למקומות חדשים. נכון, יש לפעמים חששות מה-"לא נודע", לא כל התחלה היא התחלה של משהו טוב, אבל אין ספק בכך שבכל התחלה יש הזדמנות ומסתורין שהם בפני עצמם יכולים להעיף אותי לגבהים חדשים, לפעמים להישגים עליהם לא העזתי לחלום.
החלות חדשות יש לנו יום יום.
יש יומיומיות, כמו הכנת ארוחת צוהריים, מתחילות ונגמרות באותו יום,
יש קצרות תווך, כמו התחלת עבודה חדשה, שאחרי כחודש הופכת לשגרת יום יום,
ויש ארוכות טווח כמו מערות יחסים.
אני אוהבת לתכנן, לדמיין את התוצאה, לדעת לקראת מה אני הולכת ואז להתחיל. כמובן שיש תמיד את החשש לא להצליח, חשש מקשיים בדרך, אבל אם מגיעים למטרה אין סיפוק גדול מזה.
הבעיה מתחילה בכך שלכל התחלה יש סוף.
בסוף יש הרבה תחושות לא נעימות, לפעמים נפילת מתח, לפעמים אכזבה, לפעמים ריקנות ובהרבה מקרים זו פרידה שהיא הקשה מכל.
פתאום הכול נגמר ונראה, ליתר דיוק מרגיש, כאילו העולם התרוקן מתוכן, עצר מלכת.
כבר אין למען מה לקום בבוקר, שום דבר לא מחכה באופק. הלב לא מזנק ממקומו לקראת, וכל יום נראה ארוך ומיותר והלילה גרוע עוד יותר.
סופם של דברים, אירועים או מערכות יחסים, יש בהם סוג של אבל, פרידה ממשהו טוב שלעולם לא יחזור.
ממרום גילי למדתי, שכאשר דלת נסגרת, אחרת נפתחת במקומה.
צריך קצת סבלנות הרבה אמונה ובסוף התחלה חדשה תגיע.
תגיע, תלהיב אותי, תסתיים, תעציב אותי ואז שוב אמתין להתחלה חדשה.
זה דרכו של עולם, דרכו של אלוהים לגוון לנו את החיים.
