השריף של בן יהודה

בקיץ שעבר יצא לי לפגוש את רון חולדאי בשילה, הוא ישב בשולחן עם נתן זהבי ועוד כמה חברים משותפים שהכרתי ואני ניגשתי לברך אותם ובהזדמנות חד פעמית זו לחצתי את ידו והצגתי את עצמי ויצא לי "שלום, מיקה שרון, השריף של בן יהודה". הוא חייך והסתכל בי בעניין, הבין שאני כבר אחרי שני דרינקים ובאה בטוב, ואמר "נעים להכיר".

אחרי זה התחיל ויכוח בין החבר’ה בשולחן איזה איזור בדיוק בבן יהודה הוא בתחום האחריות שלי, כי יש גם "דפיוטיז" שצריך להתחשב בהם, ואני ישר ניצלתי את ההזדמנות וכשריף אל מיור שאלתי מה דעתו לאפשר חניה על רחוב בן יהודה בשעות מסוימות, ואולי זה בדיוק הרגע הנכון לחשוב על להפסיק לגרור ללקוחות שלנו את המכוניות באמצע הארוחה, ונתן זהבי התעצבן שאני לא נותנת לראש העיר לבלות בשקט ומתלוננת לו על חניה בבן יהודה בשעות הפרטיות שלו ואני אמרתי שלשריף יש אחריות ציבורית בדיוק כמו לראש עיר והקטע הוא שבאמת האמנתי בזה.

ומאז אימצתי את הטייטל. לפחות מול עצמי ומול מי שמוכן לקבל אותי שכזאת.

לא קל להיות השריף של בן יהודה. צריך הרבה סבלנות וחלוקת קשב טובה .שי גן עדן הוא גם סוג של שריף ואולי אנו חולקים את אותה טריטוריה פחות או יותר אבל בעולמות מקבילים, וכמו שאמר מישה המורה למתמטיקה שלי: "דווי קווים פרללים ניקקדא לא יפגשו" עם סגול מתחת לגימל. וצדק. ובגלל זה הדו קיום הוא אפשרי וכל אחד דואג לענייניו ולאלה שמקורבים אליו.

בשנים האחרונות נהייתה לנו שכונה מעניינת. אני גרה בשכונה הזאת כבר עשור שלם ומאז שפתחתי את המקום המקסים שלי על רחוב בן יהודה אני גם חיה נושמת אוכלת ומבלה את רוב זמני בשכונה. בינתיים הפכנו למתחם קולינרי עם מסעדות מעולות, ברים מצליחים ובתי קפה מדליקים ממרסנד בדרום ועד אדורה בצפון כך שאין צורך ללכת רחוק מדי ואני מעדיפה את המקומות השכונתיים שלנו, מה גם שיש קולגיאליות נעימה וכיף להתארח אצל השכנים.

בן יהודה שלנו היא שכונה תל אביבית נעימה ויחד עם זאת היא הכי קוסמופוליטית שיש, אם לא כוללים את אזור התחנה המרכזית על שלל העובדים הזרים שחיים שם והצ’יינה טאון שלהם.

מאחר ואני גרה במרחק של בלוקים ספורים מהמסעדה שלי, אני הולכת אפ אנד דאון בן יהודה 4 פעמים ביום לפחות. אני מכירה כבר את כולם וכולם מכירים אותי ואת הדרמות שלי. ומעבר לנו, הקבועים של האזור, תושבי השכונה, בעלי עסקים, ווירדוס לוקאלים, יש זרם תמידי של תיירים, משפחות, סטודנטים, אנשים שעושים עליה לבדם, אנשים שמגיעים מכל העולם לתל אביב, מתאהבים בה ונשארים לגור בה, קרוב לים וקרוב לאולפן בלסל, בו הם לומדים לדבר עברית אבל מתביישים להשתמש בה ואני מוצאת את עצמי מדברת איתם כל אחד בשפתו (כי אוכל אני יודעת לדבר בכמה שפות) ומרגישה כמו בחו"ל. אבל בבית.

תמיד הרגשתי בבית גם כשחייתי בחול" וכשאני מארחת תיירים או עולים חדשים אני אוהבת לתת להם להרגיש בבית.

יש לי את הקבועים שלי. אוסטרלי חתיך שאין דברים כאלה, שהגיע לארץ לבדו כדי להתגייס לצה"ל ולתרום למדינה, הוא מת על ההמבורגר שלנו ומגיע עם המדים והנשק ויורד על המבורגר ענק עם בירה והורס את כל הבנות יה מייט!!!

והיו את זוג הגרמנים שהתנחלו אצלנו לשנה וישבו כל יום באותו מקום על המרפסת ואכלו ביחד ביצים עלומות לארוחת בוקר מאוחרת של פנסיונרים ואחר כך עברו שכונה ועכשיו כבר לא רואים אותם למרות שהתידדנו קצת במשך השנה הזאת.

בשנה האחרונה יש לי את מיסטר ס. אחד יחיד ומיוחד, שעלה מאל איי באמצע החיים, עבר לגור בשכונה ואימץ אותנו למטבח הבית שלו. הוא מגיע בוקר צהריים וערב, לרוב לבדו, למרות שגם את כל פגישותיו העיסקיות ואת כל אורחיו הוא גם מארח אצלנו ואם הוא יודע מראש שהוא לא יוכל להגיע באחת הארוחות הוא לוקח איתו טייק אוויי סנדוויץ’ BLT פור לייטר.

הוא נהיה בן בית ומכיר את כל הצוות בשמותיהם, הוא נותן טיפים מדהימים, ובעיקר, הוא מת על האוכל שלי ולא בא לו לאכול בשום מקום אחר. ואני תמיד נמסה מחדש כשאני רואה באיזה הנאה הוא אוכל את האוכל שאנחנו מגישים לו …

לאחרונה שמתי לב שס. שלנו העלה כמה ק"גים מאז הגיע אלינו. שאלתי את עצמי האם עלי לקחת אחריות לחלק מהעודפים הללו? אחרי הכל, הוא אוכל בעיקר את האוכל שלי, ונכון שהוא אוכל הרבה במיוחד כי הוא איש גדול ורעב אבל האם עלי לנקוט עמדה? האם אני אמורה לחנך את האורחים והלקוחות שלי הרגלי אכילה בריאים מה הם? או האם עלי לספק את הגחמות הקולינריות וחווית הנהנתנות של הסועדים שלי? הרי מנגד כל מיסטר ס. אחד יש חמישה אחרים שאוכלים סלט עם רוטב בצד ושותים מים מינרלים ולא קולה. והאם להם אני אמורה להמליץ על קינוח של סנדיי גלידה וקצפת?

בינתיים,את מיסטר ס. אני מנסה לכוון בעדינות לאוכל יותר בריא ודיאטטי, ובהשראתו הוצאתי את את הBLT מהסנדוויץ’ והפכתי אותו לסלט טעים במיוחד ואפילו הכנסתי אותו לתפריט.

קבלו מתכון: