זה מקנן בנו תמיד הפחד הזה שמשהו רע יקרה לנו או לילדים שלנו או לבני זוגנו, אז אנחנו מנסים להדחיק את המחשבה ועוברים הלאה לטרדות החיים. ואז, זה נופל עלינו כרעם ביום בהיר.
בעצם זה היה ערב, והוא לא היה בהיר.
בערב אחד של חודש נובמבר לפני שנה וקצת זה נפל גם עלינו. ישבנו מול הרופאה, מתים מרעב, מתכננים לקפוץ לאכול משהו בשוק צפון, שתי דקות משם , מחכים שתגיד שהכל בסדר ונסיים, אבל לא.
היא לא השתמשה במילה עצמה, היא רק אמרה:" גוש, לא הצלחתי להיכנס, חוסם, לא נראה טוב" ואני יושבת מולה עם חיוך שקפא מנסה לעכל את מה שאני שומעת וא' גם הוא. "נראה לי שהוא מבין יותר ממני", אני חושבת לעצמי, הוא נראה רגוע כזה, כאילו ידע, וגם יודע מה לעשות עכשיו.
מיד מגיעות הוראות, מה צריך לעשות, מחר בבוקר, בשעות הקרובות, עם מי לדבר, מה לקבוע, לאן ללכת. אני שומעת ורואה את שפתיים זזות אבל לא ממש מבינה. אני מנסה לרשום, אבל מקבלת בליל מילים לא ברורות על נייר שרק למחרת אני מצליחה לעשות בהן קצת סדר.
אנחנו יוצאים בשתיקה, והולכים לכיוון שוק צפון. כן, אנחנו חושבים שאנחנו רעבים וגם בעצם רוצים להמשיך את מה שתכננו לפני חצי שעה, להמשיך כאילו לא הרגע החיים שלנו השתנו. להמשיך הכל כרגיל כמו שהיינו לפני יום, שעה , 20 דקות. אלוהים, תן לי לחזור אחורה רגע לאתמול!
אבל הכל בעצם השתנה.
הבדיקות הצפויות הראו שמדובר בסרטן המעי בשלב שיושב שם כבר כמה שנים. וככה, בגיל 49, עוד לא בגיל של בדיקה מגלה ומצילת חיים, נכנסנו לסטטיסטיקה.
שתי הרופאות שישבנו אצלן לייעוץ לפני טיפול וניתוח הסבירו לנו מה הולך לקרות בשנה הקרובה. הקרנות, ניתוח, סטומה, כימותרפיה, עוד ניתוח. עניין של שנה הן אמרו.
"הוא יבריא" שאלתי? כן, ככה ישיר בלי משחקים. "זו לגמרי המטרה שלנו" היא אמרה.
אנחנו הולכים לנצח את ה MF !
אז נכנסתי לכוננות חמ"ל וכך נהלתי את כל המהלכים. מאותו מקום בו אני עובדת ביום יום כמו שסיפרתי לכם בפוסטים הקודמים, משם הכל התנהל – תורים, טפסים, בדיקות, אופרציה, תזמונים. ובין כל אלו , יש ילדות, שצריך לספר להן, ולפני זה להתייעץ עם פסיכולוגית/עובדת סוציאלית איך הכי נכון לעשות זאת (כל אחת לפי גילה), ויש חברים ועצות ומשפחה מורחבת שפתאום רוצה להיות קרוב, אבל לא בטוח שזה כל כך מתאים עכשיו לשנות את שגרת החיים לילדות. ופרצופים עצובים ומלאי אמפתיה, וכן, בא לי לברוח!! (זו האמת וישקר מי שיגיד שלא) אבל אני פה, ואני חדורת מטרה .
הטקטיקה שלנו בשלב הראשון היתה- ממשיכים כרגיל. זה גם מה שא' רוצה – ותאמינו לי הוא הגבר הכי חזק שאני מכירה , לא התלונן, המשיך בעבודה, התנהג רגיל עם הבנות. רק בסופי שבוע בזמן ההקרנות היה מתמוטט , כאילו תופעות הלוואי מחכות לסוף שבוע, אבל באמצע השבוע הוא היה אריה.
הטקטיקה השתנתה קצת אחרי הניתוח, היה דרוש זמן החלמה, והסתגלות – אבל גם בשלב הזה, הוא היה גיבור וחזק ולא הראה שכואב ולא נוח. הבדיקות הראו שהוציאו הכל והרופאות היו מאד מרוצות.
ועוד 4 חודשים של כימותרפיה שהתארכה ל 8 חודשים בגלל תופעות לוואי. ובאמצע הצלחנו אפילו לחגוג לנו מסיבת יום הולדת 50 מגניבה, לחגוג לסנדוויץ" בת מצווה, לנסוע לבודפשט, ללונדון, לעבור דירה, לשמור על העסק האמזוני שלי שלא יתפרק, ולנסות ליהנות מהחיים כי חיים פעם אחת, לא? המשמעות שהמשפט הזה מקבל פתאום.
אז פיזית היה בסדר, אבל נפשית השתנינו. אני לא באמת יכולה לדמיין מה עובר על חולה סרטן, אני רק יכולה לומר שהייתי הכי קרובה לכזה בשנה האחרונה ועדיין אני לא יכולה להרגיש מה שהוא הרגיש. אני יודעת רק מה אני עברתי – הלם, חרדה , פחד, בדידות, נסיון לשמור על המשפחה, לשמור על השגרה עבור הבנות, לנהל אופרציה, לקבל את מצבי הרוח שלו – הלגיטימיים ברור – אבל אני האדם הכי קרוב וכל הכעס יוצא עלי. שלא תבינו לא נכון, אני לא מתבכיינת, אני מחשיבה עצמי חזקה ואופטימית , אבל קל זה לא. ובודד זה כן.
היום אנחנו חודש וחצי אחרי הניתוח האחרון, וסיימנו עם זה! פיזית זה הסתיים. נפשית יש על מה לעבוד עדיין. לשנינו.
זה משהו שפחות מדברים עליו , על מה בעצם עוברים בחדרי חדרים במהלך ואחרי המחלה נכון? לפחות כך נדמה לי. אנחנו משתנים, ואנחנו צריכים ללמוד עכשיו להתנהל מחדש בתוך השינויים.
אני רוצה להאמין שנצליח. אני אופטימית.
אני רק רוצה לחזור לשגרה המבורכת, זו שאנחנו כל כך לא מעריכים בעשרים דקות שלפני ההודעה ההיא .
ההודעה שלאחריה, החיים שלנו משתנים.
