רבים חששו מן המונדיאל הנוכחי: טענו שהשחקנים ייפלו מהרגליים לאחר עונה מתישה בליגות השונות ובגביעי אירופה, טענו שכדורגל הנבחרות ירד מגדולתו לטובת הקבוצות, וכן שהמאמנים מאוד מקובעים ולא נוטים לשנות דבר.
לא פעם שאלתי את עצמי מדוע המאמנים מקובעים לשיטת משחק אחת ,ולא מנסים להתאים עצמם למאמן הקבוצה היריבה.
המונדיאל הזה מוכיח כי הרמה של המאמנים עלתה בשתי-דרגות באמצעות ניהול המשחק.
ברשותכם אתן שתי דוגמאות משלב שמינית-הגמר: מאמן נבחרת הולנד לואי ואן חאל שלח למערכה את קלאס יאן הונטלאר בדקה ה־76 ו"הצייד", שהחליף את מלך שערי האוראנג' רובין ואן פרסי, גמל בבישול ובשער בפנדל שהשלימו מהפך.
זה בא נוסף לשינוי הטקטי שעשה לואי ואן חאל כאשר היה בפיגור במשחק מול מקסיקו ,דבר אשר בא לידי ביטוי כאשר הוא נטש את ה־2-3-5, הוריד את המגן פול ורהייג לספסל והעלה את הקשר ממפיס דפאיי.
זה הפך ל־3-3-4 ואפילו ל־3-4-3 כשדירק קאוט הועבר בדקות האחרונות מעמדת המגן לקיצוני.
יוגי לב משחק עם "חלוץ מזויף", כלומר בלי חלוץ שפיץ אמיתי.
המשמעות היא שכל קשרי ההתקפה שלו רגילים ואוהבים לקבל את הכדור לרגל ולא לשטח.
ולכן, ברגע שאנדרה שורלה – שחקן שמחפש את הפרצות בהגנה – החליף את מריו גצה, גרמניה עברה מהחזקת כדור סתמית לסיכון השער האלג'ירי.
ניתן להסביר שינוי זה בכך שהכדורגל לקח אלמנטים ממשחקי כדור אחרים כגון: כדורסל, הוקי, כדורעף , ולכן, המשחק נהיה יותר מגוון והרבה צופים ברחבי העולם (כולל החברים מארצות-הברית) התאהבו במשחק.
סיבה נוספת לכך היא התעוררתם של השחקנים המרכזיים אשר הופכים את חבריהם לטובים יותר.
הלחץ עליהם גבוה יותר, אך הם יודעים להפיק ממנו את המיטב.
למשל, הפריצה הסוחפת של רובן מול מקסיקו ,אשר הסתיימה בהכשלתו בתוך הרחבה, ע"י הקפטן המקסיקני רפאל מרקז , או המהלך הגדול שעשה מסי מול שוויץ בבישול השער של אנחל די-מריה, אשר הזכיר ולו במעט את השער השני שכבש מרדונה ברבע-גמר מונדיאל 1986 במקסיקו מול אנגליה .
נראה שדווקא היכולית הקבוצתית היא זו שתעניק לנבחרת הטובה את הגביע.