לשבת בבית קפה עם לפטופ ולכתוב נראה לי תמיד מאוד רומנטי. לא היה לי את האומץ להתנסות בחוויה הזאת, אבל הבוקר קמתי עם ההחלטה כי הגיע הרגע שוב לעשות משהו שעוד לא עשיתי. ולמה לא? יש לי לפטופ, אני אוהבת מאוד בתי קפה, נהנית מאוד משתיית קפה טוב, והם יכולים להיות רקע נפלא לכתיבה.
ברגע שפתחתי את הדלת וראיתי כי בית הקפה מלא מפה לפה, הציפו אותי רגשות חרטה. בישביל מה אני צריכה את זה? יש לי בית נעים שולחן נוח וקפה נפלא אז למה לי בית קפה?
בעודי נלחמת בעצמי האם לסגת ולחזור הביתה או לגלות אומץ ולהישאר ראיתי את השולחן הקטן בפינה המרוחקת והשקטה, פנויה ומחכה רק לי.
המלצרית הושיבה אותי.
הזמנתי קפה הפוך, גדול, על מים, חלש וחם מאוד. קצת מסובך אבל התוצאה שווה וטעימה.
הוצאתי מהתיק את הלפטופ, ובתנועות מלאות חשיבות התארגנתי לקראת הבאות.
או.קיי. – בית קפה יש, קפה יגיע עוד רגע, עכשיו צריך רק להתחיל לכתוב – אבל … על מה?
אחת החולשות שלי זה להתבונן באנשים שסביבי. כל אדם נושא בתוכו סיפורים אין ספור שאותם אני לא יודעת, אבל יש כמובן את הסיפורים שאני מדמיינת או ממציאה.
הנה בשולחן שעל ידי, זוג בגיל העמידה, בטח חוגג יום הולדת. על השולחן שתי כוסות קפה ועוגות קצפת, והחבילה הקטנה שעל השולחן עטופה בנייר צבעוני היא בטח המתנה. נראה לי שרק השמחה חסרה.
היא דווקא נמצאת בשולחן הגדול בקצה השני שם קבוצת נשים אוכלת ארוחת בוקר ומשמיעה קולות של פטפוט עליז וצחוק. הן חוגגות את החיים. בלי סיבה סתם בשביל הכיף באו להיפגש ליהנות האחת בחברת חברתה כי אין כמו בילוי משותף של חברות.
הגבר שיושב לבד כמוני שקוע גם הוא במחשב. עובד או גולש או אולי כותב מכתב לאהובתו.
באחת הפינות השקטות יושב זוג שנראה קצת נבוך, בטח בדייט ראשון, מגששים את הדרך לעתיד משותף.
שני הגברים בחליפות הם ללא ספק עורכי דין שקפצו לקפה בין שני דיונים בבית המשפט. מלאי חשיבות עצמית. יושבים יחד אבל כל אחד שקוע במסך הטלפון. מנסים לא לאבד זמן. באו לשתות רק אספרסו כי זמנם דוחק.
את כל זה אני מדמיינת אבל הזוג הצעיר שיושב באמצע לא משאיר הרבה לדמיון שלי. אצלם הכול ברור וגלוי. הם צעירים מאוהבים ולא רואים את המתרחש סביבם. עבורם רק הם קיימים. יושבים יד ביד, מביטים אחד על השנייה ללא הפסקה, מחייכים לוחשים מילות אהבה ורק מידי פעם טועמים את האוכל שבצלחת.
בין כולם מתרוצצות המלצריות, רושמות הזמנות, סוחבות צלחות, מנקות שולחנות והודות למחשבה על הטיפים שיאפשרו את הנסיעה המתוכננת לחו"ל מצליחות כל הזמן לחייך.
גם אני מחייכת. שתיתי קפה טעים, נהניתי להפליג בדמיוני לעולמות של אחרים וגם כתבתי.
מה עוד צריך הבן אדם?
