פתאום הכול נדם. השקט השתלט על הכול. אחרון המנחמים פרש לביתו והשאיר אחריו את בני המשפחה בוהים זה בזה בעיניים שואלות "מה עכשיו?".
הידיעה על מותו של סבא הגיעה בשיחה טלפונית לילית בלתי צפויה. הוא לא היה אדם בריא אך מותו לא היה צפוי.
ליבו שנדם בין רגע, קטע את חייו, השאיר מאחור חיי מאבק והישרדות בהם התחיל כבר כנער.
חלומו היה לצאת מהכפר בו גדל, ללמוד, להיות מהנדס, ולחיות בעיר הגדולה המציעה אפשרויות אין סופיות לעלם צעיר ושאפתן. חלומות לחוד ומציאות לחוד.
הגורל טרף את הקלפים ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הלימודים והאפשרויות נשארו בגדר חלום. המציאות לבשה פני מלחמה, רדיפות, מחסור, מחנות עבודה ואובדן.
אך הבחור השאפתן שרד את הכול, חזר מהתופת, נעמד על הרגליים והמשיך.
לימודי ההנדסה כבר היו חלום אבוד, אך לרכוש מקצוע, להקים בית ומשפחה היו מטרה נעלה אותם השיג ומהר.
עלייתו לארץ, עם אשתו ושני בניו, הייתה שלב נוסף בהגשמת חלומותיו, בסיס להקמת בית יהודי בארץ ישראל.
עד יום מותו התברך בשבעה נכדים וחמישה נינים שעטפו אותו בכבוד ובאהבה.
אותם בני המשפחה שעיניהם שאלו "מה עכשיו?" הם בני אותה המשפחה אליה כל כך רציתי להשתייך לא בהגדרה אלא באמת. קיוויתי שמותו יפתח בפני את ההזדמנות הזאת.
עם קבלת הידיעה , החלטתי לשים בצד את כל משקעי העבר, בישלתי ערמות של אוכל לכל ימי האבל, הרי האוכל מקרב לבבות, לפחות כך זה אצל ההונגרים, הגעתי עם כל הסירים ועם כוונה טהורה לפתוח דף חדש.
בערב, אחרי שהכול נדם, בזמן שנכנסתי לחדר לסדר את הצעצועים המפוזרים, המשפחה שלא מצאה תשובה טובה ל"מה עכשיו?" ושמנתה חמש נפשות כולל אותי, ערכה שולחן רק לארבעה סועדים, שהכניסו אל בטנם בתיאבון רב את תבשילי, אך גם הפעם לא הכניסו אותי אל לבם.
מסתבר שהאוכל לא תמיד מקרב לבבות.
