לנוכח האירועים האחרונים, נזכרתי בשני ספרים שקראתי לאחרונה. האחד "נוילנד" – מאת אשכול נבו והשני "אישה בורחת מבשורה" – מאת דויד גרוסמן. אלו שני ספרים שמשרטטים בצורה מדויקת את החיים שלנו כאן בארץ "זבת חלב ודבש". שני ספרים לא פשוטים כלל, אך שני ספרי חובה לאלו החפצים בנקודת מבט אישית לחיים בארץ.
"אישה בורחת מבשורה" – עופר, בנה הבכור של אורה, בדיוק מסיים את שירותו הצבאי. אורה נרגשת וכבר חודשים ארוכים עסוקה בתכנון טיול משותף בגליל, שבו תבלה זמן איכות עם בנה האהוב. הצבא, ועופר "המורעל", מקלקלים לאורה את התכניות. היא נאלצת לוותר על הטיול עם בנה לטובת מבצע רחב היקף. אורה אינה מסוגלת להישאר בביתה, מבועתת מהמחשבה שעוד דקה חיילי קצין העיר יידפקו על דלתה ויבשרו לה את הבשורה המרה. לכן, היא מחליטה לצאת בכל זאת לטיול ו"חוטפת" את אהבת נעוריה, אברם. יחד עם מטיילים בגליל ובצפון. ברגל. עד שתיגמר המלחמה .
לאורך כל 632 עמודי הספר, מתאר דויד גרוסמן בדיוק, ברגישות ובתבונה רבה, את החוויה שעוברת כל אם השולחת את בנה הלוחם לשירותו הצבאי. הפחד המשתק האומר שכל אחד מסופי השבוע שבהם הבן מגיע הביתה, יכול להיות גם סוף השבוע האחרון; שהנשיקה על הלחי ביום ראשון בבוקר, כשהוא שוב חוזר לבסיס, יכולה להיות הנשיקה האחרונה שנושקת האם לבנה. בספר ממחיש גרוסמן באופן מצמרר את כאב השכול, הפחד מן השכול, חוסר הוודאות והמציאות הבלתי נתפסת לעתים והכול כך מסובכת שבה אנו חיים. גרוסמן איבד את בנו ב-12 באוגוסט 2006, בימיה האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. אורי, בנו של גרוסמן, היה מעורב בכתיבת הספר והכיר היטב את דמויות העלילה. לצערו, הוא לא זכה לקרוא את הספר בשלמותו כשיצא לאור ב-2008.
"נוילד" – ענבר ודורי, גבר ואישה בשנות ה-30 לחייהם, יוצאים למסע בדרום אמריקה – כל אחד בנפרד וכל אחד מסיבותיו. עבור שני גיבורי הספר מתחיל המסע כשהם נמצאים בנקודת משבר בחייהם, וגם אם לא במודע, הם זקוקים לקצת מרחב נשימה. לאחר שטיילו זמן מה לבד, הם נפגשים באקראי ויוצאים למסע משותף ובלתי צפוי. מסע אל מקום קסום ואולי קצת מוזר, שאמור להיות "הדגם המשופר" של ישראל. באותו המקום לומדים הגיבורים דברים מופלאים על עצמם וגם האחד על השנייה. מבלי לקלקל יותר מידי לאלו שעוד לא קראו, מסעו של דורי מסתיים כאשר שוב המציאות הישראלית טופחת בפניו – מלחמת לבנון השנייה.
"נוילד" עלול להתפרש לקוראיו כספר מסע או אפילו כסיפור אהבה וכסיפור אישי. אין ספק. במרכזה של העלילה יש שני גיבורים שיוצאים למסע אישי ומגלים בדרך אוזן קשבת, אהבה, הכלה, קבלה ועוד. יחד עם זאת, אלו שקוראים בין השורות יוכלו למצוא בספר גם שאלות נוקבות על מהותה של החברה הישראלית. שאלות על איך התחלנו ולאן פנינו מועדות? על אלו ערכים אנו מגדלים את ילדינו? על איזו חברה אנחנו שואפים להיות, מול המציאות הלכה למעשה? דרך הסיפור האישי מצליח אשכול נבו לכתוב על סוגיות שכולנו דנים בהם ביום יום. סוגיות כדוגמת הורות בצל המציאות הישראלית, יוקר המחייה בארץ, ואיך הפכנו מחברה שיתופית לחברה שבה כל פרט עושה לביתו? כשקראתי את הספר, הרגשתי שנבו הצליח לעורר בי שיח פורה וסוער על השאלה האם אפשר אחרת. האם באמת אפשר אחרת? האם יום אחד המציאות שבה שלושה נערים נחטפים, אישים חשובים מואשמים בשחיתות ואנשים נאבקים כדי לגמור את החודש תשתנה?
