יושבת מול המסך, מול דמויות דמיוניות שמייצגות את הקולות שיש לי בראש. אחת שופטת אותי, אחת מזדהה איתי, אחת מרחמת עלי, אחת מעריכה אותי ואחת שתציל אותי ותגלה לי ובי עולמות חדשים.
אני נעצרת אחרי כל מילה, כל כך רוצה להקיא את מה שיש בי, לשתף בתהליך ארוך ארוך של מציאת שקט, אמונה, קבלה של עצמי ושל המסע שלי.
שבאתי לכתוב , ראיתי שכתבתי מעט לפני שבע שנים. זה בערך מה שכותבת עכשיו.. יכול להיות?! שבע שנים של חיפוש מתמשך. חיפוש בעולם המערבי כמובן, מלא שפע, אפשרויות, פנטזיות. עשיתי והתנסתי ועדיין מתנסה – יוגה, מדיטציות, טבע, צמחים למיניהם, שיחות, טיפולים, ויפאסנות. ועדיין.. התחושה של חוסר, חוסר במימוש, חוסר באהבה עצמית, זוגית וחברתית, חוסר בקבלה.
מכירה את כל המשפטים- הכל מדויק, מהמקומות החשוכים יוצא האור הכי גדול, לקבל את הקיים, להיות בהודיה, להיות בשמחה, לתת לכאב מקום, לתרגל נוכחות ברגע, להגיד כן, להגיד לא, להאמין, להתפלל, לשחרר. מאמינה במשפטים האלה, לומדת אותם. מבקשת כל כך להרגיש אותם, בתוכי.
אני בת 34, גרה בצפון, אם תפגשו אותי ברחוב, מה שלא ייקרה, כי אני מלאה בבושה ופחדים ושיפוטיות. אבל נגיד.. לא בטוח שנדבר, הרבה פעמים אני פשוט לא מדברת, סוג של חרדה חברתית ברמה מסוימת, אבל את התדר שלי בטוח תרגישו. של אישה מחוברת, אינטליגנטית ודי יפה. למה אני ממתעקשת לא להיפתח, לא להתקדם, לא להוציא את האור שלי החוצה במלואו עם כל העוצמה שבו? אני לא מצליחה להבין, חוקרת, שואלת, מתייעצת. לא מצליחה להבין למה לא משתחררת מהמועקה הזו שמלווה ומכתיבה את חיי.
אז חשבתי איך לגשת לזה הפעם. איך לשתף בצורה שתקל עלי, תחבר אותי לעצמי, תגרום לי לתקשר אותי עם עצמי ועם הקוראים שלי (שזו גם אני:) , אז פתחתי קלף, בקלפי טארות של אושו. מאד מחוברת אליהם כבר שנים. משהו בהם תומך בי, נותן לי נחמה או עצה. או עוד דרך להבין מה קורה בתוכי. שאלתי לגבי הבלוג, האמת הייתי צריכה תמיכה בכתיבה, שלמרות אהבתי הגדולה לתחום, חווה קושי גדול לבטא את עצמי, להעריך את מה שכותבת, לשחרר שיפוטיות.
התגובות שיעלו לחלקכן לאחר כתיבת ההקדמה: כמה היא מלקה ומבקרת את עצמה, צריכה "פשוט" להפסיק עם זה. לאהוב את עצמה. לקבל. אז ה"פשוט" הזה הוא לא כל כך פשוט לי. זו השאלה הגדולה שלי איך לשחרר את הפחדים, ההשוואות, הקנאה, השיפוטיות ולתת לדברים שנמצאים מאחוריהם מקום לצאת לידי ביטוי.
הקלף שיצא הוא הרמוניה
להקשיב ללב, להיות פשוט. למצוא את הקצב שלי. מתיקות ההתנסות , כמו הדולפינים שבאים מהלב ושוחים לעבר העין השלישית, משקפים שובבות ואינטיליגניציה שבאים כאשר אנו מסוגלים להתחבר ללב ולנוע משם לתוך העולם. לאפשר להיות רכים ורגישים. אושר גדול מחכה מעבר לפינה. עמוק בלב, בשל ומוכן להתגלות.
אז היום, יום שבת, לבד בבית. יכולה ללכת ליער להיות עם חברים. בינתיים בוחרת שלא. חם בחוץ. הגוף שלי כבד. ימים של דם, שמכתיב לי את בקצב. המחשבות שפוקחת איתם את העיניים בבוקר- שוב ישנתי לבד, שוב התעוררתי לבד. מרגישה את כל האנשים שקמים מחובקים ואהובים. מחשבות טורדניות שלא מרפות ממני. ובפועל החיים מתנהלים הפוך, כבר הולכת פחות לאירועים שיש בהן הזמנות להכיר, ושיש משהו באוויר, כל המערכת שלי מחפשת לעצור והימנע מזה.
בחרתי לא לעשות תרגול בוקר, כי אני מיואשת. שבת וחגים אילו ימים שפוט הורסים אותי ומכאיבים לי כל כך. מזכירים לי כמה אני לבד.
בנימה אופטימית זו,
שבת שלום. יום נעים. יום של הקשבה לקצב הפנימי. עדינות. הרמוניה.