ערב כיפור.
הכול לובש לבן והשקט משתלט על הכול.
קדושה תופסת את מקומה של ההמולה היום יומית וגם מי שלא דתי נדבק באווירה המיוחדת של היום הזה.
יש הממהרים לבית הכנסת עם ספרי תפילה בידיהם ושם על מושב כבוד ששילמו עבורו מבעוד מועד יתפללו לבורא עולם ויבקשו סליחה על מעשיהם וחטאיהם,
יש המתכוננים לקרוא ספר טוב, אחרים לישון הרבה.
הילדים ייסעו ברחובות על אופניהם, פעם בשנה בלי לחשוש ממכוניות.
יש שיבלו את היממה הבאה מול הטלוויזיה בצפייה בסרטים שהכינו מראש, בליווי קערת הפופקורן ועם חלונות סגורים בתקווה שקולות הטלוויזיה וריח הפופקורן לא יסגירו את מעשיהם.
כל אחד ודרכו המיוחדת להעביר את השעות הבאות, אך כולם בתחושה כי בסיומו של יום זה, יוכלו להמשיך את חייהם ללא חטאי העבר.
אשרי המאמין.
הורי, אחרי השואה הפכו ממשפחה דתית לכופרים ממש. אמא שלי טענה שאם אלוהים אפשר את השואה היא לא רוצה להאמין בו. אני נולדתי למציאות זו ורק בגיל עשר לקראת עלייתנו ארצה גילו לי שאני יהודייה.
פעם אחת בחיי, בגיל שבע עשרה, כאשר מאוד רציתי משהו, החלטתי לצום בתקווה שמעשה זה יגרום לאלוהים להגשים את משאלת לבי. עברתי את הצום בהצלחה.
בבית הורי, עוד כאשר היו דתיים, היה נהוג לסיים את הצום בשתיית כוסית קוניאק עם פרוסת עוגה, ורק אז להתחיל לאכול.
כמובן החלטתי לנהוג כמוהם, והתוצאה הייתה הרת אסון.
זו הייתה כוסית האלכוהול הראשונה בחיי והשפעתה הייתה נוראית. הרגשתי רע, הרגשתי שאני הולכת למות והייתי מאוכזבת שלמרות קיום המצווה קיבלתי מין עונש שכזה. לקח לי כמה שעות להתאושש, להפיג מגופי את השפעת האלכוהול.
משאלת ליבי לא התמלאה, ולא ניסיתי לצום עוד פעם.
אני מאמינה בסליחות, אני יודעת לבקש סליחה אבל אני עושה את זה ביום יום בזמן אמת מול האדם שעומד מולי, אני מאמינה בלהסתכל בעיניים ולהגיד סליחה מכול הלב וממש להתכוון לזה. לא מחכה ליום כיפור, לא מצפה שיפתחו שערי שמיים ובכול זאת משהו מקדושת היום הזה דבק גם בי.
האם זו אמונה? אולי שארית משורשי משפחתי הדתיים? מי יודע.
