לא קל הרגע הזה. אפילו מעליב.
הרגע בו אני מבינה שאמא שלי פשוט ויתרה עלי. לא הייתי נוחה לה, לא התאמתי לה, לא היתי במקום הנכון ובוודאי שלא עשיתי מה שהיא רצתה.
אז היא ויתרה. מה קרה???
אז היא אמא רק לשני ילדים. זה נוח יותר וקל יותר ובוודאי שפחות מאתגר מלהיות אמא שלי.
קוראים לי אורית ומעולם, מעולם לא הרגשתי אפילו לרגע שאמא שלי אוהבת אותי. אפילו לא לרגע קטן.
זה לא היה!
ולעזאזל לקח לי כלכך הרבה שנים להודות בזה ולהגיד- זה מה יש. יש אמהות שלא אוהבות!
זה התחיל כלכך מזמן. בפעם הראשונה שהעזתי להוציא את זה מהפה ולשאול: "למה את לא אוהבת אותי?"- הייתי בת 8 או 10, משהו כזה. התשובה היתה סטירה! מצלצלת כזאת. כואבת כזאת ויותר מכל- מעליבה. לא הבנתי….
שנים הסתובבתי עם ההרגשה, ולא אמרתי לאף אחד. כשהעזתי ואמרתי התשובה היתה תמיד: איך יכול להיות שאמא לא אוהבת.
וגם אני שאלתי: איך?
כתבתי יומנים מגיל 12 ועד… עד שהתחתנתי. המון המון מחברות של מחשבות ורגשות. לאורך כל היומנים אני שואלת שוב ושוב איך היא לא אוהבת אותי? למה היא שונאת אותי? למה היא לא רוצה אותי? במרחק של שנים קורע לקרוא את מה שכתוב שם, ביומנים.
אני יודעת שהיא קראה פעם יומן שלי, כשהייתי עוד בבית. שכחתי אותו במגירה והיא קראה. אני יודעת.
אז היא ידעה- למה היא לא חשבה שצריך לעשות עם הרגשות האלה שלי משהו…???
אני אמא לשני בנים אהובים כלכך מהרגע הראשון, מהבטן. אז, איך זה יכול להיות? איך אפשר שלא לאהוב את היצורים הקטנים האלה, מהרגע שהם מתחילים עוד לבעוט בבטן…? איך?
עברו המון שנים, דברתי עם המון אנשים, לרוב הרגשתי שלא ממש מבינים. איך יכול להיות שאמא לא אוהבת?
יכול! עובדה!
ההרגשה הזו הפכה אותי לאמא הרבה יותר טובה לבניי. דאגתי להגיד ולהראות להם שאני אוהבת אותם, שאני שלהם לתמיד וכל הזמן. עד היום זה כך.
אני אוהבת, אני שם, אני מדברת, אני מחייכת, אני מקפיצה, אני לוקחת, אני נותנת ו… אני מקבלת המון המון המון אהבה בחזרה.
כי כשאוהבים- אוהבים! יודעת בכל ליבי שאהיה שם עבורם, כל הזמן, ללא תנאי. הם שלי.
רק בשנים האחרונות התחלתי לדבר על כל יותר בחופשיות. פתאום הבנתי ש… זה לא אני- זאת היא.
אני נולדתי, הייתי תינוקת. נוצרתי ונולדתי, וגדלתי ו…. היא פשוט לא אהבה.
מעולם היא לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. אף פעם. פשוט לא.
היה לי אבא מדהים- אבִּי (כך קראתי לאבא שלי- אבִּי). הוא נתן לי הכל: אהבה ענקית וללא גבולות, היה אבא ואמא עבורי, היה בשבילי בכל רגע, מתי שרק רציתי. היה לוקח אותי לנסיעות, כשהייתי בגיל ההורמונילי, הייתי בוכה לו על היחס של אמא והוא היה מרגיע. הוא היה שם. מנסה להגיד שאולי אני לא מבינה, ואולי היא התכוונה אחרת. אף פעם לא אמר עליה משהוא רע. פשוט היה אבִּי שלי- אהב אותיבכל ליבו ואני? אני אהבתי בכל ליבי, והיה זה באמת כל ליבי.
כשאבא שלי נפטר הכל יצא החוצה בצורה מכוערת. פתאום אבִּי איננו, ולא צריך להציג יותר בפני אף אחד.
אז היא שלחה לי מכתבים מעורכי דין, והוציאנ אותי מחשבון הבנק המשותף, ושיקרה על ימין ועל שמאל ואז היתה פגישה עם האחים ש…. טוב, אני נשארתי בחוץ.
זה מחשל, אתם יודעים…?
מהרגע שאתה מבין שאין לך משפחה, פרט לשני הבנים המקסימים קוראים המון המון דברים. פתאום אתה מגלה חברים ופתאום אתה מגלה את עצמך. את הכוחות שבך.
זה מחשל.
ומידי פעם מתגנבת לה איזו מחשבה, אולי היא לא ויתרה לגמרי, אולי היא תהיה המבוגר האחראי, מה שהיא באמת. אולי היא תהיה אמא? אולי נישאר שם משהו.
מידי פעם עוד צלצלתי, וחשבתי שאם אני עושה את הצעד הראשון, היא בוודאי, כמו כל אמא, כמו מבוגר אחראי- תמשיך.
אבל לא! לא נישאר כלום! לא היה כלום! מעולם!
היום, יותר מכל יום אחר גם הבנתי את זה. היא ויתרה עלי.
בקלות, בנוחות, היא ויתרה עלי.
אני כועסת, יש בי המון המון כעס, ומתחשק לי להגיד המון דברים, אבל יותר מכל, יותר מכל מתחשק לי רק לשאול- למה??? למה???
יקיריי, אל תרחמו עלי! ממש לא!
החלק הזה בחיי הפך אותי באמת לאמא טובה יותר ולאדם טוב יותר.
רק, בפעם הבאה, כשמשהו אומר שאמא שלו לא אוהבת אותו- רק תקשיבו.
זה יכול להיות!
עובדה!
