לרב, ובאופן נורמאלי וטבעי, לפחות מנסיוני, וועד, הוא לא דבר שמתנדבים אליו. למשל. אף אחד אף פעם לא רוצה להיות בוועד הבית. מאז טראומת אדון קוזילביץ', מויטק 9, זה שהיה אוכל את הראש על דמי הוועד, אף אחד לא מעונין. לא רוצים לגמור קוזילביצ'ים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בוועד כיתה: אסיפת הורים בתחילת שנה. המורה שואלת: "מי מתנדב לוועד?". שקט. הס. הלואי על המורה שהיה לה שקט כזה כל ימי השנה. ההורים, מחופשים לכסאות, מסתכלים אחד על השני, מרכינים ראש ושותקים. ואז המורה, פונה אל האבא הטרחן והאמא שכבר 26 שנה בוועד על כל חמשת ילדיה ואומרת: "אם כך, משפחת דהן ומשפחת שגיא, אתם תמשיכו את עבודת הקודש גם השנה". בשלב זה, ההורים כולם מתעוררים למציאות חדשה ומעודדת, ואומרים: "כמובן, ואם תצטרכו עזרה! כל דבר! באמת…" ואז נעלמים עד לאסיפת ההורים של השנה הבאה.
עד כאן הכל עבד לפי החוקים. עד שהגיעה הכיתה של בתי הצעירה. שם, משהו התקלקל. בכיתה של בתי הצעירה צריך להזמין מקום כמלווה לטיול שנתיים מראש. בשביל לצאת לנטיעות ט"ו בשבט צריך להמתין ולראות אם יהיה ביטול ורק על בסיס מקום פנוי כמובן (ויש רשימת המתנה הו הו, חתיכת רשימה!), וכדי להצטרף כמלווה להצגה בתיאטרון העירוני, צריך קשרים חזקים עם וועדת תרבות, אמנות, ספורט וביטחון. אין מספיק מקום, מספיק צרכים ומספיק אירועים לספק להורים המתנדבים. וכך הגיעה לה שנת הבת מצווש, עליה כבר דיברנו ולה כל כך חיכינו, ובאסיפת ההורים, זו של תחילת השנה, שאלה המורה: "מי מתנדב לוועד?". אני, אם למודת ניסיון שכמותי, ציפיתי לשקט. בכל זאת, שנת בת מצווה: ים עבודה, מלא טלפונים, קשרים עם וועדי כיתות נוספים. קבוצות וואטס אפ מטרידות. סיוט! אבל לא בכיתתנו. שמונה אימהות לפחות הרימו את ידן. אני! אני! המורה! אני! בבקשה!
מכאן הכל הפך למלחמת עולמות: "מי יהיה בוועד ו3 בשנה"ל תשע"ה? האם זו תהיה השנה שתוביל למהפך?! חכו לנו אחרי הפרסומות!": מריבות, התגודדויות, תכסיסים, התפטרויות פתאומיות, עלבונות, עקיצות, שעות ריגול וביון, אס אם אסים לתוך הלילה, והכל כי אף אחת לא מוכנה לוותר להיות בוועד כיתה השנה. הלו! הייתי שם! גם בשנת בת מצווה לא מחלקים מתנות לאנשי הוועד. גם לא ציונים טובים לילדים שלהם (מפתיע הא?!), אז על מה הבלאגן?! איך קרה שהכיתה הזו שוברת את כל המיתוסים בעולם?! מה יש לכם מהוועד אלוהים?!
עבר חודש מתחילת שנה"ל. כיתה ו3 ללא וועד. ככה יעשה לכיתה שההורים כל כך ובצורה קצת אובססיבית, רוצים ביקרה. הרי בסופו של דבר, אותם אנשים יעשו את אותם הדברים: האבא הטרחן והאמא שכבר 26 שנה בוועד על כל חמשת ילדיה, ימשיכו לעשות, ואלה שיתחפשו לכסא, ימשיכו עוד שנה לשתוק, להסתכל לצדדים ולהיעלם. אה, ואחר כך גם יזכרו – לבוא בטענות…
חבר'ה. עוד שניה יום כיפור. הילדים מתבגרים. זה הזמן שלהם למלחמות קטנות על לא כלום. לא שלנו. תשאירו את הקרב על הוועד לקוזילביץ' ושחררו!
גמר חתימה טובה ושיר:
