בכל סוף יום, כשהצלצול נשמע, היא הייתה הראשונה שמסתלקת. לוקחת את התיק הוורוד עם הציורים של החתולים והלבבות, שמה אותו על הכתף, מרימה את הכיסא על השולחן, ונעלמת. התחלתי לשים לב אליה בתחילת שנת הלימודים, באודישנים למקהלת הנגינה, משהו בה סקרן אותי. היא ילדה מוזרה, אחת החברות שלי אמרה כשהיא עלתה על הבמה להיבחן, שולפת מפוחית מהתיק שלה, מי מסתובבת עם תיק וורוד שיש עליו ציורים של חתולים ולבבות בכיתה ו'… את רוצה שניפגש היום אחרי הצהריים? ניגשתי אליה באחד הימים, מנגבת את שאריות פירורי הלחם שנדבקו לי מסביב לשפתיים מהכריך עם חמאת הבוטנים שאימא הכינה לי, תמיד הייתי שומרת חצי לסוף היום. אני חייבת לרוץ, היא אמרה, מסדרת את הכתפיות הדקות של השמלה הוורודה שהיא לבשה, לא טורחת אפילו להסתכל עליי, שמה את התיק הוורוד על הכתף שלה, ונעלמת.
אנחנו לא מאפשרים לילדים עם בעיות התנהגות להמשיך ללמוד בבית הספר שלנו, היא אמרה, מנסה לצוד זבוב שהתהלך על השולחן עם כוס שתיה…לג'יין אין שום בעיות התנהגות! הוא אמר בכעס, מחפש בכיסי המכנסיים אחר חפיסת הסיגריות שלו. חלילה…היא לחשה, בוודאי שלא… היא החלה חוזרת בה, מבחינה בהבעות הלא רגועות שעל פניו, אז תשתף אותי אבאל'ה, היא המשיכה, תשתף אותי מדוע בתך מחסירה כל כך הרבה ימים מבית הספר… הוא השתעל, מחפש נואשות עם העיניים אחרי כוס המים שהיא מזגה לו כשנכנס למשרד שלה. כבר דיברנו כמה פעמים עם הסבתא, היא התרוממה מהכיסא, ניגשת למתקן המים, הבנו שהיא חולה מאוד, היא הושיטה לעברו כוס שבקצה שלו היה זבוב מעוך… קח, היא אמרה, רואה את הפנים שלו מתחילים להכחיל, תשתה…
אבא שלי משתעל הרבה, היא אמרה לי באחת ההפסקות כששאלתי אותה למה היא לא הגיעה כל השבוע לבית הספר, נשארת אתה בכוונה בכיתה, מגניבה מבט לחלון, רואה את החברים שלי משחקים כדורגל במגרש, הוא הפסיק לעשן סיגריות, היא המשיכה, נוגסת בחצי תפוח שכבר הספיק להשחיר, אבל אני יודעת שהוא עובד עליי. הסתכלתי על השמלה הוורודה שהיא לבשה, שמלה עם כתפיות דקות והדפסים צבעוניים של פרחים על המותניים, נזכרת שזאת אותה השמלה שהיא לבשה בפעם האחרונה שראיתי אותה. בגלל זה לא באת לבית הספר? שאלתי מופתעת, כי אבא שלך משתעל? היא לא הסתכלה עליי, ממשיכה לנגוס מהתפוח, מתעלמת בכוונה מהקיום שלי. אני יכולה להביא לך את החומר שהפסדת בזמן שלא היית פה, לא וויתרתי, ובדיוק שראיתי שהיא סוף סוף מסתכלת עליי עם העיניים הכחולות הגדולות שלה נשמע הצלצול, וכל שנשאר לי לעשות זה לראות אותה לוקחת את התיק הוורוד עם הציורים של החתולים והלבבות, שמה אותו על הכתף, מרימה את הכיסא על השולחן, ומסתלקת.
ידעתי שאחי ילשין עליי לאימא ואבא שלא הגעתי ישר הביתה אחרי בית הספר אבל לא היה אכפת לי, הייתי במשימה חשאית. הלכתי אחריה עד לטיילת, מחפשת מקום להתחבא בו בכל פעם שהיא עצרה והסתכלה לאחור, כאילו הרגישה שיש מישהו אחריה. היא הגיעה לאזור בתי הקפה, שולפת חתיכת קרטון דהוי מהתיק שלה, קערה מפלסטיק שקופה, ומפוחית. הקשבתי לה, מנסה להיזכר בשם של יצירת הבלוז שהיא ניגנה בזמן שקראתי את הכתוב על הקרטון הדהוי שהיא השעינה על התיק הוורוד עם הציורים של החתולים והלבבות.
וככה, בכל סוף יום, כשהצלצול נשמע, אנחנו הראשונות שמסתלקות. לוקחות את התיקים, מרימות את הכיסאות על השולחן, ג'יין אוחזת במפוחית, אני אוחזת בחלילית שלי, ונעלמות.
אני רוצה לומר תודה לכם, הקוראים שלי, תודה שאתם קוראים את הסיפורים שלי, תודה שאתם מחכים מדי שבוע שאפרסם אותם, ובהזדמנות זו אני מזמינה אתכם לדף הפייסבוק שפתחתי www.facebook.com/yifatshellystory ששמו יפעת שלי- מהבלוג שירת הים, ובו אני מפרסמת גם את הסיפורים שאני כותבת וגם מפרסמת מדי פעם פוסט חשיפה על עצמי, ועל צדדים נוספים בי מלבד הכתיבה. מחכה לכם**