בדרך שלי!
אני. אני לבד. רק אני לבד.
טוב, את לא דוגמה..לכלום.
(דווקא בפילאטיס המורה אמרה למתנשפת מימיני לעשות כמו עידית. רציתי להזהיר את שתיהן שזה עלול להגמר בבכי אבל האגו המנופח שלי לא איפשר. עד שפעם אחת את מהווה דוגמה. תשתקי ותתמוגגי. וזה עבד, לאורך השיעור מספר פעמים היא הוזמנה להסתכל באיך עשיתי ולעשות כמוני!!)
הראשונה במחזור להתחתן.
הראשונה ללדת.
האחרונה לגלות..
ציפור משונה. עוף מוזר. פרח משוגע.
תקשיבו להיות אחת מסוגי זו מטלה. ולשאת בעול מעל ארבעים שנה זה כבר נחשב משרה.
בהתחלה, זאת אומרת גיל ההתבגרות בואכה שנות העשרים בחיי היה בזה חן. ממש הילה.
הבגדים. סיפור המסגרת. חוג פרוזה.
הצבע בשיער. התספורת. השאיפות, כל כך לא שגרתיות.
ומה אכפת מה צריך ואיך אמורה להיות הדרך.
אני משוררת ואת השירה שלי אני כותבת.
אז מה אם עכשיו זמן ללמוד. או לחסוך או לבנות תוכניות חומש.
יש שם פריחה נהדרת. יש שם איש מעניין.
אז מה אם אמרו לי. אז מה אם מקובל או רצוי או אולי לא כדאי.
עצמונית. בלעדית.
שיו, איזה מיוחדת.
ממציאה את עצמי. כמו זיקית מתחלפת.
מתעייפת..
בפרוץ העשור השלישי בחיי כל ה – מיוחדת במינה הזה התחיל לקבל ארומה מעט מעופשת..
איך שהוא כל הזולת התקדם, התארגן, הסתדר. ואני בייחודיותי הזוהרת נותרתי מעט מאחור.
משהו התחיל להרגיש לא מהמם.
אבל יקח עוד לפחות עשור עד שהריח ממש יזיז לי את קצה האף.
יקח עוד לפחות עשור עד שאבין שאחת ויחידה יכול להתקיים גם לצד נורמות וסדר.
ובעיקר. כן זה העיקר. שממש מותר לי ולפעמים אפילו מומלץ להיות דומה. להיות כמו כולם.
את האור מבפנים, זה שמרצד על קירות הנפש מקרין אורות וצבעים לא יקחו ממני אף פעם.
את פנים הראש מלא בפרחים וצורות. נקודות וכוכבים. הומה, מזמזם ומרקיע. כל זה ועוד לא יעלם לי אף פעם.
את סיפור חיי על המופלא העוצמתי והנושך שבו לא יכתבו אחרת.
את האהבות שלי הגדולות המרהיבות עוטפות לב, מעגנות. מעט שיגרה לא תמסמס.
את הבור השחור מעלה אדים שורץ רמס ויבחושים. את הבור השחור עם הגשר שמעליו. עם הבודקה של השומר. עם הרשת שפרשתי שלא אפול פנימה. עם סירת ההצלה והמשרוקית ופצצות התאורה. את הבריקדות שמסביבו. את שקי החול . את כל זה, גם את כל זה קונפורמסטיות ממוצעת, כזו שיש הרבה ממנה בשוק החופשי לא תבטל.
את המילים. מחרוזות של פניני מילים. אבני ירקה של מילים של יום חול. אזמרגדים של ימי שבת. יהלומים של תמצית הנפש. את תיבת האוצר של המילים שלי שום שיגרה לא תיקח.
להיפך. ממרום שנותי פתאום הבנתי שלהיות מיוחדת לא אומר שאסור להיות דומה. או הולכת בתלם.
אולי להיפך. אולי חריש יסודי, קפדני ומדויק בשדות השגרה המנחמת יעשו בדיוק ההיפך.
ישקיטו את הנפש המרפרפת, חובטת בכנפיה.
אי שקט שכזה שמתגלגל כמו רעם. שמתרגם לזעם. לאין אונים וכל המיוחדת הזה שווה לתחת.
כל המה כמעט והייתי. כל המעטפה המתפקעת של ש'קים ללא כיסוי. על מה אצור ואמציא וארוויח. מה אקים ואנהל ואייצר.
מה עוד מעט עוד ממש רגע אתגשם להיות.
פתאום לרגע ניצנץ לי השקט. פתאום לרגע נחו הכנפיים הדופקות.
בסל של רשת אני שמה את ההבטחות. סל חבל לבן עם ידיות.
בבקשה, אני שואלת, בבקשה אולי אפשר לתקן?
אולי אפשר גם אני כמו כולם קצת להיות?
כביסה מקפלת ושמה בארון. חורף-קיץ. שניצלים. מחברת לעטוף באדום. מגבונים לשים בתיק הגן.
את עצמי יש לאלף אני משננת. אילוף מיוחדת משול להצלת נפשות.
נראה לי שיש לי תוכנית. אני מתחילה את המחצית השניה של חיי.
כלום לא אבד. אני אחת ויחידה. ביותר ומאד.
ואולי סופסוף יהיה בי גם שקט.
ובעוד כמה שנים כשאכתוב את קורות החיים שלי שוב הם לא יראו כמו דיסקוטק.
הם לא יראו כמו ערמה רוטטת של כמעט ואולי ותראו איזה יופי אני מטיילת בין פה ובין שם.
כמה כישרון חבוי בשיוט התזזיתי. כמה עוצמה. אבל מה לעזאזל את עושה?
אולי בעוד כמה שנים כשאכתוב את קורות חיי יהיה לי לראשונה מקצוע. אמיתי שלמדתי.
ואז אולי כשאשלח אותם. את קורות החיים, גם אקבל תשובות.
שוב אני יוצאת לאיזו דרך.
כך נראה.
שוב אני אוספת אותי. הסל בידיים. סל החבל של ההבטחות. פני קדימה.
אחת ויחידה שכמוני.
קצת זעיר בורגנות רק תוסיף לי קצת צבע בקצוות.
הנה אני באה.
מצילת נפשות. מאלפת נמרות.