הנושא הבוער היום בתחום בריאות הנפש הוא הפרטתם בקהילה והחשש המלווה כי
השירותים המופרטים ישאירו מטופלים המשוקמים בקהילה ללא מענה ראוי. לדעתי,
לגבי חלק לא מבוטל, דווקא ההפרטה והטיפול בקהילה, יביאו להצלחה גדולה יותר
בשיקום המטופלים.
תחום בריאות הנפש והפונים השונים כמובן נמצאים בדרגות צורך שונות. נדרש מערך חכם,
עדכני ושיווני בפרסה ארצית. זהו אתגר עצום למערכת הבריאות ואולי גם סיכוי גדול לשיפור
והתחדשות כל תחום בריאות הנפש ותדמיתו בארץ.
הפעם אציג כאן מכתב שכתבה חברה של בחור ששלח יד בנפשו בגיל צעיר.
להערכתה, התייחסות מיושנת לבעייתו ובחירת הוריו דווקא לאשפזו שוב ושוב החמירה את מצבו.
חברתו וחברים נוספים חושבים שדווקא עזרה בקהילה עשויה היתה להיות אפקטיבית יותר עבורו.
דווקא הבושה וההסתרה של מצבו גרמה, לדעתה של חברתו, לראיית סוף הדרך של חייו.
כמובן שישנן דילמות רבות, אתגרים חשובים וניסיון חשוב מהפרטת שירותי בריאות הנפש
בקהילה, בעולם. אפשר להערתי ליצור בתבונה רבה , מערכת אשר תסייע, תשקם ותקלוט
את אילו שיכולים ורוצים להשתלב מחדש במסלול חיים נורמטיביים המתאים להם.
לזכרו של נ'
"הכרתי אותך כשהיינו בתיכון, במפגש חבר'ה משתי ערים קטנות, סמוכות. מפגש "ישיבה על ברזלים" בכיכר עיר הולדתך. זה היה מפגש של החבר'ה "האיכותיים", אלה שנטלו חלק ב"גדנ"ע כושר קרבי" והתגייסו לקורס טיס או לסיירת מטכ"ל. אמרו שהתקבלת לקורס טיס. ששנה הבאה אתה מתגייס. היית כה בטוח בעצמך. כה גאה בהישגך הראשון "בחיים האמתיים".
היית החבר הראשון שלי. ליוויתי אותך ללשכת הגיוס, נסעתי לבקר אותך עם בני משפחתך בחצרים והייתי מאוד גאה להיות החברה שלך. אפילו שכנעת אותי להגיש מועמדות לקורס טיס בעצמי. הקורס השני שהיו בו בנות. בסופי שבוע היית מתחנן לטלפון סלולרי מאחד מאנשי האפסנאות ומתגנב לשיחים כדי לגנוב שיחה משותפת ולו לדקה (גם במחיר של הדחה פוטנציאלית).
ואז הגיעה הטלטלה הראשונה – הודחת מקורס טיס. כמו רבים וטובים אחרים. אבל אתה לקחת את החוויה הזו כשלילית ביותר. משם חלה הדרדרות קבועה במצבך. שבצו אותך לתפקיד שולי בחיל אוויר (להבדיל מיוצאי קורס טיס אחרים) והרגשת שחרב עליך עולמך. גם הקשר בינינו נגמר. לקראת השחרור וההכנות "לטיול הגדול" היה שיפור משמעותי במצב רוחך. אפילו התקשרת לספר לי על תכניותיך. נשמעת, בפעם הראשונה מזה זמן רב, מאושר.
טסת לדרום אמריקה. כמו רבים וטובים אחרים. עשית סמים. כמו רבים וטובים אחרים. אבל להבדיל מכל האחרים הסמים שיבשו אותך. הכניסו אותך לדיכאון עמוק. הסתבר, בדיעבד, שיש סוד השמור במשפחה המאוד קורקטית ושותקת שלך – אבא שלך סבל מדיכאון קליני, היה אובדני וקיבל תרופות פסיכיאטריות. אלמלא קשר השתיקה, לו ניתן לך מספיק מידע, אולי היית מבין שייתכן והסמים לא ישפיעו עליך לטובה וכי רצוי שתוותר על החלק הזה בחוויה המאוד ישראלית בדרום אמריקה. אבל לא ידעת.אביך טס להחזיר אותך לארץ. מצבך היה בכי רע.
קשר השתיקה המשיך. אושפזת בבית חולים לחולי נפש. לאחר שחרורך הראשון ניסית להתאבד. אושפזת שוב בבית חולים לחולי נפש. לאחר שחרורך השני ניסית להתאבד בשנית. מעגל שחזר על עצמו עד שהצלחת…
אחרי כמעט שנתיים בהם נעלמת (בפעם האחרונה שדיברנו היית כ"כ מאושר, בדרך לטיול) התקשר אליי חבר משותף. אמר שהתאבדת. שההלוויה מחר. הגענו. כולם. כל חבריך. המומים. איך לא ידענו? איך לא שיתפו אותנו? איך זה קרה? רק בשבעה ובשנה שלאחריה הצלחנו להבין את התמונה המלאה. משפחתך שראתה את הנוכחות המרשימה של כל חבריך הכתה על חטא.
לא אחת בני משפחתך כאבו וכעסו על עצמם שלא שתפו אותך ברקע המשפחתי הרפואי שלך, שלא נתנו לנו חלק בחייך בתקופה כה קשה (למרות שהתחננת לחברה ולחבריך) ובודדו אותך מאתנו, אלו שהיית חשוב להם, אלו שהיו עושים הכל כדי לשפר את מצבך, אלה שלא ראו כל פסול בדיכאון או בנטילת כדורים פסיכיאטריים ואפילו לא באשפוז בבית חולים לחולי נפש. הלוואי ויכולנו לשבור את קשר השתיקה סביב מצבך הנפשי, לאמץ אותך לחיקנו, לגרום לך להרגיש נורמלי, רגיל, חלק מאתנו, כפי שתמיד היית ותמיד תהיה.
ההזדמנות הזו נלקחה מאתנו בשל דעות קדומות, חששות מסטיגמות שידבקו בך ורצון "להשאיר הכל בתוך המשפחה".
לאחרונה שמעתי על הרפורמה בחוק בריאות הנפש. מיד חשבתי עליך. כמה קשה הייתה הסטיגמה גם בעיניך. כמה היה קשה הבידוד. כמה רצית להיות נורמלי. מוקף בחברים. הצטערתי ואני עדיין מצטערת שהרפורמה איחרה את המועד מבחינתך אך כולי תקווה שהיא לא תעשה מאוחר מידי לרבים אחרים שכמותך. אני מאמינה באמונה שלמה שלו ניתנה לך ההזדמנות לפגוש אותנו, להישען עלינו, לתפקד כאחד מאתנו, היית פה עכשיו."
