בפתח המבנה בו אנו גרים צומח שיח פסיפלורה מפואר.
שיח זו לא ממש מילה שמתאימה לו, מדובר בעץ, לא, לא עץ מדובר באלפי עלים ירוקים קנוקנות פרחים ופירות.
אבל לצורך העיניין ולנכונות ההגדרה המקצועית נקרא לו מעכשיו שיח הפסיפלורה.
ובכן, כפי שאמרתי בפתח המבנה בו אנחנו גרים צומח שיח פסיפלורה מפואר.
השיח הזה כך אני מרגישה מספר את סיפור חיינו, והוא אות והוכחה לכוחם של החיים, לעוצמתם, ליכולת שלהם להפתיע גם כשנראה שהכל אבוד.
הוא השתקפות לכוחו של הטבע.הארה על התחדשות ומחזוריות.
הוא הגיע איתנו לפה בעציץ חרס די קטן.
קיבלנו אותו במתנה מחבר לפני יותר מעשור.
במשך שנים ארוכות היו לו גבעול לא מרשים בעליל ומספר עלים. הוציא כמה עלים השיר כמה עלים, התמתח מעט קמל בקצוות וזהו.
מדי פעם הייתי מסתכלת עליו ושואלת את עצמי מה רע לו? למה הוא לא יכול להיות כשאר הפסיפלורות המתפרצות, להשתלט בנמרצות על הגדר ולהפיק שלל פריחה ראוותנית ומלא פירות .
הוא נדד איתנו מבית לבית. ניסיתי מיקומים שונים דשן. אבל לא הועיל כלום..
לא ליבלב אבל לא מת. לפעמים כשהבטתי תהיתי איך הוא לא מוותר כבר ודי.
עלוב, דק גבעול, קירח ובלתי פורה. שימות כבר ויפנה את העציץ לאיזה דבר צמח שופע.
אבל הוא לא מת. הוא בשלו.
עברנו לכפר.
גבעולינו דקים, עלינו כמושים, אין פריחה אין פירות.
הצבנו אותו בין יתר העציצים והנחנו לו.
אחרי כמה חודשים שמנו לב שגבעולו התארך. הקירח במחווה של רצון טוב כרך את הגבעול על משענת.
בשלב הזה הוא עורר את תשומת ליבו.
הקירח החל לערוך תצפיות על התקדמותו של השיח. מדי כמה ימים היה פונה אליו בדברים שואל לשלומו ומיטיב את גבעולו ההולך ומתארך.
מדווח לכל עובר אורח על התקדמותו. ובכלל נמלא כלפיו דאגה אבהית וחמלה.
והוא בתמורה גמל לו בצמיחה.
הקירח מטעם עצמו החל ליישר גבעולו, החודשים עברו וחלפה שנה.
הקירח התקין לחברו מתלה עץ עליו סידר ביסודיות את ענפיו סילסל וכרך את שלוחותיו.
יום אחד כעבור זמן החליט הקירח שהעציץ קטן ויש להעבירו לבית חדש וגדול יותר, כשעשה זאת ביד עדינה גילה ששורש עבה ולבן ביקע את העציץ וחדר את אבני המדרכת המשתלבות.
הוא הוקסם מכוחו של הצמח.
בימים לאחר המעבר נראה כאילו הצמח בהלם. עליו נטו מטה וגוונם החוויר.
"הוא לא יעמוד בזה!" פסקה אחותי הגדולה, הוטרינרית של הצמחים.
"חכי ותראי" אמר הקירח.
כעבור איזה זמן התאושש הצמח עלוותו ירוקה מתמיד וניצני פריחה הופיעו.
משענת העץ נעלמה תחת עוצמתו ושפע נוכחותו.
שוב חלף הזמן והקירח החליט שהם בשלים לשינוי. כשגילה ששוב שורשי הצמח הבקיעו דרך אל האדמה.
הוא פירק כמה אבני מדרכת וחפר בור. שתל את הצמח באדמה. הידק וקיווה.
שהשורשים יקלטו. שיהיה בו הכח לשרוד שינוי, תזוזה. שתהיה בו האמונה שהוא יכול ללבלב לפרוח לתת פרי.
"הפעם זה סופי, הוא ימות. ובכלל פסיפלורה לא מחזיקה מעמד כל כך הרבה שנים!" פסקה הרופאה.
"את תראי" אמר בשלווה הקירח.
שוב נטו העלים מטה, שוב חוורו.
מדי פעם היה הקירח עובר ליד השיח החלוש וממלמל לו מילות עידוד, ניחומים.
זה לקח איזה זמן, לרגעים היה נדמה שהפעם זה באמת הסוף.
אבל בקר אחד קרא לי הקירח החוצה ובגאווה הראה לי ניצני עלים צעירים. "הוא התגבר"
אחר כך ברגע משבר היישיר האיש שלי מבט ירוק והסביר: הצמח הזה הוא כמונו.
היה לו קשה אבל יש בו כוחות. הוא מסתגל וממשיך הלאה בעוצמה.
הוא הסמל שלנו ומורה הדרך.
השיח גדל וגדל כיסה את הגג ואת כל שביל הגישה עד שחדר אל בין הרעפים והקירח נאלץ לרסן אותו ולנתב את מסלולו לכיוון אחר.
כמות הפרי שהוא מפיק היא תעשיתית.
וכשלפני שנה כיסחה ברשעות חבורת ילדים את כל הפרי הירוק, הכל. הוציא השיח בתגובה גל חדש ורב יותר של פריחה ופרי.
באנו לכפר גבעול דק וכמה עלים.
איש ואישה ושלושה ילדים. מנופצי תקוות. כאובים ומבוהלים.
באנו כי האמנו שמהמקום בו אנחנו נמצאים אפשר רק לעלות אין לרדת.
באנו כי חשבנו שאם יתאפשר לנו לתת מהמקום בו היינו כה נזקקים בעצמינו, נתחזק.
האמנו שבנקודת הזמן ההיא המפרקת זהו השעור המכובד והמשמעותי ביותר אותו נוכל להעניק לילדינו.
היינו כניצולים מספינה טובעת. ניצלנו אבל לא באמת חיינו.
שש שנים חלפו.
לפסיפלורה יש גזע עבה וחזק.
לפעמים נדמה לי שהיא בכלל לא מודעת לזה שהיא פסיפלורה. היא חושבת שהיא אקליפטוס..
אתמול שאל אותי אחד מילדי המשפחתון בעודו מונה בשמחה את מאות הפירות הירוקים, מאיפה השיח מי שתל אותו.
סיפרתי לו ולעוד כמה ילדים שהתקבצו את הסיפור.
על הכוחות, על המאבק לחיות, לעקור ממקום אחד ולהקלט. להתחזק ללבלב.
קשב רב הקשיבה החבורה כל אחד ומחשבותיו.
ומה יקרה כשתלכו? שאל לפתע זה שהתחיל.
הוא ישאר. אמרתי.
הוא לימד אותנו שיעור. היה מורה דרך ומראה.
הם צמחו יחד הקירח והוא. במקביל התחזקו שלחו גבעול והיכו שורש.
פרחו ונתנו פרי. נטו מטה ואז מעלה. השירו עלים והצמיחו אחרים במקומם.
לעיתים גדולים וחזקים לעתים קטנים ומצ'וקמקים.
הבית בלב. הסביר לי לא פעם הקירח.
כשלילות טרופי שינה וכאב וייסורי נפש גברו עלי.
התייסרתי על אובדן דברים רבים אבל על אובדן הבית התייסרתי יותר מהכל.
הבית בלב הוא אמר.
הבית הוא איפה שאת ואני והילדים שלנו.
הבית הוא איפה שיש מילים ומגע וצמח מכה שורש.
הבית הוא איפה שאפשר לתת ולקבל.
הבית בלב.
זה סיפור על כוחות.
כוחו של הטבע. כוחה של התמדה ומסירות.
כוחו של הלב.
ובאותה מידה שהוא מספר את סיפור חיינו, הוא נעימת הנושא של מה שהייתי רוצה להחדיר ללבבות הפצועים.
מה שאני מבקשת שילווה אותם הלאה בדרך.