הפסיכולוגים ממליצים…

הפסיכולוגים ממליצים: תנו לילדים להשתעמם בחופש…נו באמת! איפה הם הפסיכולוגים האלה? נרדמו באייטיז ועדיין לא התעוררו? סיימו לגדל ילדים בשנת 2000? חברים, אנחנו ב-2018 אז בואו נסכים על דבר אחד מרכזי, נכון, להשתעמם זה בריא ואפילו יצירתי, להתבטל זה נחוץ אחרי שנה עמוסת לחצים, לימודים ועניינים חברתיים בבית הספר, רק שהילדים של היום לא משתעממים, מי שמשתעמם הם רק אנחנו – ההורים, מלראות אותם דבוקים למסכים, מניסיונות פאתטיים להציע להם פעילות חלופית ומההורות החדשה שנגזרה עלינו להיות משטרת …הטלוויזיה, המחשב והטלפון הנייד.
תודו, כמה אתם מוכנים להוציא על קייטנות גלישה או סיירות, אמנות ולגו, שיעורי בישול, מחנות כדורסל או טניס ואפילו summer school בארץ או בחו"ל, רק כדי להוציא קצת את הילד מהפורטנייט או ממרתון בוב ספוג ב-vod מאינספור התכתבויות בווטסאפ (לעיתים 1000 בלילה) רק כדי לקבוע הליכה משותפת של הכיתה ללונה פארק?
באחד הטורים האינסופיים של המלצות להורים לחופש כתב מאמן למנהיגות ותקשורת ש"החופש הגדול יכול לעצב את הילדים מחדש כבני אדם חופשיים…". שאיפה מקסימה חשבתי לעצמי. אבל איך בדיוק זה קורה? נזכרתי במשפט שאמר לי פעם בני כשהתחיל להבין את העולם סביבו, "אמא", הוא אמר, "אני לא מבין למה אתם כועסים, הדור שלכם ייצר לנו את כל המכשירים האלה ועכשיו אתם משתגעים שאנחנו מתמכרים?". והוא כל-כך צודק, הגשנו להם במו ידנו, את שלל התוכניות בכבלים, את המחשב בחדר, את הטלפון הכי חכם, אז מה אנחנו מצפים? והבעיה היא לא שהילד משחק במחשב כל היום אלא מה מחכה לו מחוץ למשחק…עולם מציאותי שאינו יכול להתחרות בזה הווירטואלי, לספק באופן מידי ריגושים, אקשן, אתגרים, עלייה בשלבים ובטח שמתם לב גם קהילה… המיתוס של הגיימר הבודד מזמן הוכח כשגוי הילדים מתקשרים זה עם זה בזמן המשחק, ניר, עילאי, איתי וזיו נמצאים אצלנו בחדר, מבלי שקמו מהכסא, (וכן, גם מקשיבים לכל מה שאנחנו אומרים)  גם בן הדוד מלוס אנג'לס, גם תומאש וטים מגרמניה (בדרך לפחות משתפרת האנגלית). במובנים רבים המשחקים הפכו לקהילה החדשה בעוד מה שמחכה להם בעולם האמיתי, הם אוסף של יחידים עם קשרים חברתיים די רופפים ביניהם.
אז חוקרים, כשאתם שוטחים בפנינו את כל היתרונות שמביאים עימם הבטלה והשעמום (דמיון, עצמאות, יצירתיות, הנעה ועוד) קחו בחשבון שיכולתנו להשתעמם הולכת ונכחדת עם כל האטרקציות שמביאה הטכנולוגיה.
ההורים שלנו חששו שנפרוק עול בחופש, שנסתכן, שנשוב הביתה בשעות מאוחרות, שנשוטט בחוץ שעות, בהייה מול הטלוויזיה הייתה דבר מוגבל כשכל מה שיכולת לצפות בו היה ערוץ אחד עם 'איים אבודים' ומרקו שמחפש את אמא כל קיץ מחדש.
היום אנחנו מתחננים שייצאו החוצה. "מי בא לים? רוצים סרט? אולי נעשה טיול לילה באוהל? ניקח גם כמה חברים יהיה כייף. אולי תקבעו כל הבנים ותרדו לשחק כדורגל בפארק? או כדורסל? או סתם תלכו לקנות גלידה?"
בשלב מסוים כשאנחנו מבינים שאנחנו מדברים לעצמנו ומתוך החדרים נשמעות שאגות כמו, "הרגתי אותו", או "כמה קילים יש לך?", או "תשמרו עלי אני הולך לעשות פיפי או לאכול משהו", אנחנו מבינים ששוב ניקח את עצמנו ואת השמשייה, נרים טלפון לעוד זוג חברים עייף מרוב הפצרות ותחנונים, ונלך לבלות את השבת הקיצית בים…רק מבוגרים.