"למה אתה לא עובד? קדימה להתחיל לעבוד ברצינות". משפט זה ודומיו הם משפטים נפוצים מאוד בכיתה. הסתירה בין תוכן המשפטים ( שיחה בין אחראי משמרת למלצר עייף ), לבין ההקשר ( ילד בן 6 שהולך לבית ספר ללמוד ) מתארת בצורה מדוייקת את הפער שרבים מרגישים בין מה שבית ספר צריך להיות, ומה שהוא בפועל. מבקרי בתי הספר הציבוריים אוהבים להזכיר שבית הספר הציבורי הוקם במתכונת של פס ייצור, נועד להכשיר עובדים לעבודה במפעל, ולא השתנה הרבה מאז. אולם האמירה הזו היא בעייני מוגזמת ופרובוקטיבית ונועדה לזלזל במורים.
ועדיין, העיסוק היומיומי במילוי חוברות לימוד בגילאים הצעירים מטריד אותי כמורה לעיתים קרובות. לחוברות יש אפקט פסיכולוגי מפלצתי הפועל על המורה והתלמיד במקביל. ספרי הלימוד מציעים מלכודת דבש : "אם תקראו אותי, תסיימו אותי, תעשו מה שאגיד ותמלאו את כל שורותיי – תובטח לכולכם תעודת ביטוח מפני אחריות לכישלון. אך אם לא תסיימו את כל מאות העמודים שבי, הכישלון הוא שלכם. הפנקס פתוח והיד רושמת".
מעטים המורים שיעמדו ויגידו "אני מלמד את מה שמעניין אותי ללמד". מרבית המורים, מבחירה או מכורח, מלמדים את תכנית הלימודים של משרד החינוך. אולם מכיוון ומדובר בתכנית מרובת עמודים וסעיפים, הדרך היחידה בה מורה יכול ללכת בבטחה היא ללכת יד ביד, עמוד לצד עמוד, עם ספר הלימוד. או למען הדיוק, עשרות עמודים לצד עשרות עמודים. וכך מתחיל לו הטקס. המורה קובע קצב ממוצע שיאפשר לחלק את מאות דפי החוברת למספר הימים בשנה. התלמידים שמבינים, משתעממים. אלו שלא מבינים, צולעים מאחור. ומלמידה נותרת רק עבודה – עבודה במילוי חוברות.
חוברת לכשעצמה, היא מהנה בדיוק כמו חוברת צביעה. וספר לימוד, אמור לספק כמו קריאה של ספר . וכפי שמורים מנוסים יודעים למצות את הטוב מתוך ספרי הלימוד והחוברות, אנחנו לקחנו על עצמנו משימה דומה. במקום חוברת, ניצור ספרון. במקום שאלות מילוליות נכתוב חידות. במקום קישוטים גרפיים נשים איורים של ספרי ילדים. ואת השאר נשאיר למרחב הטבעי שבין מבוגר לילד. בין מורה לכיתה.
מוזמנים לעיין בספרים שלנו, ולהוריד אותם ללא עלות פה
קריאה וחשיבה מהנה.