'הר האושר' – אמיר גוטפרוינד

כמה חמקמק הוא האושר. כמה העצב משתלט וכובש כל חלקה טובה.

בסוף נובמבר 2015, התעוררתי בבוקר שבת, לשמוע חדשות שצבטו את ליבי – אמיר גוטפרוינד, אחד מהסופרים הכי ישראלים שהכרתי, שאהבתי, נפטר לאחר מחלה קשה. ליבי החסיר פעימה…

העצב נגע בי.

שלושה ימים לפני זה פתחתי לי את הבלוג בסלונה, והגדרתי אותו כבלוג על הדברים שאני אוהבת, תרבות, ספרות ומה שבניהם. כששמעתי את החדשות התיישבתי בספונטניות, מתוך דחף לא ברור, לרשום פוסט על גוטפרוינד, ולשחרר אותו לעולם. הכל זרם ממני בלי שחשבתי בכלל, ופרסמתי. עד סוף היום הפך הפוסט לבלוג הנבחר והנצפה ביותר בסלונה, והרגשתי שעשיתי גם אני משהו קטן לזכרו של האיש שכתב לי ישר ללב.

אמיר גוטפרוינד בצילום של יוסי זמיר פלאש

***

חודשיים אחר כך, בשיטוט קבוע בחניות הספרים גיליתי שהנה, ויש עוד ספר אחד נוסף, אחרון שכתב גוטפרוינד, 'הר האושר', הייתי מאושרת. אושר מהול בעצב.

אושר שיש לפני עוד גוטפרוינד. עצב על עצם ההבנה שזו פעם אחרונה שאקרא משהו חדש שלו.

'הר האושר' הוא קרא לספרו האחרון, איזה שם נהדר.

איזה ספר נהדר.

אהוד מנור תרגם את שירו של ויניסאוס מוראס – 'אושר'

"העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.

אושר הוא נוצה קלה ברוח
שרגע מעופפת באוויר –
על כנף הרוח,
נשאת עד שתנוח,
קלים חייה וקצרים כמו שיר.

אושר הוא דבר חולף
וכבר איננו,
כמו האשליה של קרנבל…."

העצב, אין לו סוף… עצוב לי שהאושר הזה שנגרם לי בספריו של גוטפרוינד, לא ישוב עוד.

עצוב לי ש'הר האושר', עוד פסגה ביצירתו של איש המילים המוכשר הזה נגמר ולא יהיה לו עוד. לא עוד 'הר האושר', שסיימתי לקרוא, ולא עוד ספרים חדשים של אמיר.

למרות שמו, אין זה ספר על אושר. האנשים בו לא באמת מאושרים, העצב הוא השולט בחייהם. אבל הוא מבצבץ ונוגע, משפיע ומשנה.

אז על מה הספר?

שני גיבורים ראשיים לסיפור:

פרופסור סמואל ניטר, שוודי בן 50, איש אקדמיה, חוקר מומחה, בעל שם עולמי, לטקסטים היסטוריים ומשמעותם המילולית, בעיקר של הנאצים. את שמו הוא קנה בזכות מחקר שביצע בהיחבא, תוך העמדת פנים כניאו-נאצי, וחדירה אל השורות הפנימיות ביותר שלהם.

ושירי צעירה ישראלית, רווקה, מבולבלת, וחסרת כיוון ברור בחיים, העובדת במשרד יח"צ.

בחורה של 'Full גז ב-Neutral '.

השניים הללו, ששום דבר על פניו לא מחבר בינם ובין עולמותיהם, מתנגשים בפגישה אקראית שבה כל אחד מהם מגיע מסיבה אחרת לבית קפה קטן בחיפה. סמואל משאיר על השולחן את הקלסר עם ההרצאה אותה הוא עומד לשאת בכנס אליו הוזמן, ושירי שנמצאת באמצע פגישה עם אמן בעל שם עולמי, עוזבת הכל ורצה עם הקלסר המיותם שאספה מהשולחן אחר השוודי הנאה ששכח אותו.

משם דרכיהן יצטלבו ויובילו האחד לשנייה בדרכים עקלקלות.

דמיות המשנה שמלוות את שני הגיבורים ואת העלילה, אף הן מעניינות וצבעוניות להפליא:

הרב של סטוקהולם, ועוזרו הנאמן.

דורין הבוסית המוטרפת של שירי.

אביו המסוגר ובעל הסיפור המדהים של סמואל.

סביה של שירי שאף להם סיפור עבר נהדר.

אביה הפיזיקאי בעל השם העולמי והנכה של שירי.

ועו"ד ערבי משפרעם המבקש להרים כנס של 'אגודת אטלנטיס'-אגודה שרוצה להקים חברה אוטופית שתחפש ותפאר את הנעלה שבכל אדם באשר הוא.

סיפורי הדמיות המשניות מהעבר מרגשים ונוגעים ללב, וטומנים בחובם סודות שלא ידועים עד היום לגיבורים עצמם.

כל דמות מעוצבת עד לפרט האחרון, כדרכו של גוטפרוינד, ומדויקת עד לפרט האחרון.

מספרת את סיפורה מצד אחד ומניעה את העלילה של הגיבורים מהצד השני.

ואין שום פרט מיותר בסיפורן.

הסיפור נע על שני מישורי זמן, הווה ועבר, תוך חשיפה איטית של העבר המשפחתי הרחוק של הגיבורים שמוסיפים נפח לדמיות ולעלילה. אנחנו נודדים על פני בגלובוס במישורי זמן ומקום שונים. אירופה, מרכז אמריקה וישראל. עבר והווה. עד למפגש הבלתי צפוי בין השניים.

על פניו, ורק לכאורה, יכול היה הרומן הזה ליפול בקטגוריית הקומדיה הרומנטית, גבר פוגש אישה, מקומות שונים בעולם חיבור, פרידה ואיחוד בחיפה, ה-עיר של גוטפרוינד.

אבל כל מה גוטפרוינד יוצק מסביב, עושה את הרומן הזה להרבה יותר מזה.

הומור ואירוניה מלווים את הספר הזה לכל אורכו, מפגשי כמעט וכלום, שמובילים לשרשראות של טעיות משעשעות, הפתעות ושפנים על הדרך, וזאת לצד עצב שמלווה את הדמיות ואת סיפורן ויוצר את מה ומי שהן, תוך שילוב סיפורי עבר של הקרובים הסובבים אותן ויוצרים קרוסלה של וירטואוזיות עם תוספות היסטוריות מדעיות וכלליות, המלמדות את הקורא עוד דברים שיכנסו אל מדפי הטריוויה שבמוחו.

בספרו האחרון הצליח גוטפרוינד להראות את האדם לא רק כקורבן של נסיבות חייו וההיסטוריה שלו, אלא מציג אפשרות לאופטימיות, לתקווה לחיים טובים יותר, שנפתחים לפניו למרות ובעקבות אותה היסטוריה ועבר פגום.

בווירטואוזיות מדהימה מצליח גוטפרוינד גם לזגזג בין קולות המספרים והסיפורים:

פעם בקולו של המספר יודע כל. ופעם בגוף ראשון המספר את סיפור הדמות. והמעברים הללו עוברים בקלות מבלי ליצור אנדרלמוסיה או ריחוק לקורא, כמתבקש מחוסר האחידות.

הספר הזה שייך ואופייני לספריו ולכתיבתו של גוטפרוינד, הוא מלא בהומור דק, אהבת אדם, אנושיות, אבסורד, עלילה מעניינת מתגלגלת ומסקרנת, שפה עשירה מלאה בדימויים ווירטואוזיות הן סיפורית עלילתית והן של הדמיות שהוא יוצר ומפיח בן חיים.

הוא כתוב באהבה על הישראליות ועם הבחנות עליהם ועל חייהם, כדוגמת סצנה מקסימה בה הגיבור נקלע לצפירת יום הזיכרון, באמצע רחוב שנעצר לשמע הקול העולה, כשבידו קרטיב מטפטף בחום הישראלי של האביב.

במאמר בעיתון הארץ מפבר' 1016, כתבה אריאנה מלמד:

אני מסכימה איתה.

העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש….

'הר האושר' – אמיר גוטפרוינד