"את זוכרת שאמרתי לך שהחיים הם כמו בן זוג. 
שצריך להתייחס אליהם כמו אל חבר, לרקוד איתם, לתת, לתת בלי חשבון, ושבבוא היום, הם יגמלו לך…שאת חייהת לקחת את עצמך בידיים, לעבוד על עצמך, לקבל את השגיאות שלך, לתקן אותן, לפתוח בתנועה…
ואז הם ייכנסו לריקוד. הם רוקדים איתך."
כך אומרת גיבורת הספר, ז'וזפין.
הסופרת מפליאה לתאר את גיבוריה במילים, לבנות את דמותן, לתת להם את המילים הנכונות, המעשים שגרמו לי לא אחת להרים גבה, ולבנות להם סיפור חיים.
אהבתי מאוד את הספר לא רק מאחר והוא כתוב היטב.
הנושאים בהם עוסק הספר גרמו לי במהלך הקריאה לתהות, לחשוב על עצמי:
מה הייתי עושה אני במקום ז'וזפין שניצבת לפתע מול תהומות החיים וצריכה לסמוך רק על עצמה?
ובמקום שירלי, שמסתירה את העבר ולא בטוחה להיכן יוביל אותה העתיד?
וכיצד הייתי נוהגת לו הייתי כמו איריס המוכשרת שמתגאה בעיקר ביופייה?
מאוד התחברתי לנושא ששב ועולה בספר – תהליך היצירה עצמו.
גם אני עוסקת בשאלות שהן חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה, ומה הדבר הנכון לעשות. הרי יצירה ספרותית אינה יכולה להיכתב בעצמה, וכישרון ויצירתיות לא תמיד יספיקו בשביל לכתוב, ולא למגירה.
התהליך הזה וההתחבטויות האין סופיות סביבו נדמה כי משותפים לכמה מן הדמויות שבספר. איריס שמרגישה תחושת החמצה (…) "בעבר, היא נהגה לכתוב (…) אבל היא עצרה את הכל כשנישאה. אילו רציתי, יכולתי לשוב ולכתוב…אילו היה יל אומץ הלב כמובן….כי אתה זקוק לאומץ כדי להישאר מסוגר שעות ארוכות ולכתוש מילים, לשרטט להן רגלי קטיפה קטנות או כנפיים, כדי שיצעדו או יתעופפו" אינה מעיזה לבטא את התחושות האלו בקול רם, להודות בהן, לתת להן להיות.
אני באופן אישי מאמינה שהאומץ הזה קיים בתוכנו, רק צריך לעיתים לחפש ולמצוא.
ממליצה בחום על הספר הזה.
מצרפתית: עדינה קפלן
הוצאת כתר, 2012
544 עמודים (שבולעים מהר מהר).