הסיפור מתחיל אי-שם בסוף שנות התשעים. בקורס מש"קיות חינוך, הכרתי המון בנות מקסימות וכמה מיוחדות במיוחד. איכשהו נהיינו חבורת בנות.
היינו נפגשות לסופי-שבוע שלמים, מסיבות וחברים, ואני הייתי מאושרת.
לאחת הבנות היה חבר-הכי-טוב שלימים נהפך ל"החבר". החברה שלנו העריצה אותו, הוא ידע הכל על המון דברים ואהב להתווכח, בעיקר על שירים של לאונרד כהן.
ידעתי שיש לו שם משפחה מיוחד ואחות שכותבת. תמיד הערצתי סופרים, וכשיצא ספרה הראשון קיבלתי אותו במתנה מאחיה. אהבתי את הספר מאוד, והמתנתי בסבלנות לעוד ספרים שלה.
שנים עברו וכדרכן של חבורות נשיות שכאלו גם זו שלנו התפרקה. ויום אחד נכנסתי לאינטרנט לקנות מנוי למכון הכושר השכונתי בתל אביב. לבעלת המנוי קראו דורית.
הגענו למכון לבצע את ההעברה. מהכרטיס שלה קפץ לי מיד שם המשפחה המיוחד.
התלבטתי….ובסוף אמרתי לה: אני יכולה לשאול אותך משהו? בטח, אמרה דורית. תגידי, את במקרה אחות של…? היא אישרה, ואז הבנתי שזו היא.
מישהו אמר לי שבטח היא לא רגילה ששואלים אותה אם היא האחות-של ושבטח זה כמעט תמיד הפוך.
כולכם חיכיתם ועכשיו זה הגיע. ספרה החדש גדר חיה.
על מה הספר?
ליאת וחילמי נפגשים לגמרי במקרה, בתחילת סתיו של מנהטן.
ליאת, תל אביבית שנפרדה מהחבר ועברה לגור קצת בניו-יורק, וחילמי, אומן פלסטיני שסיים לימודים בארץ רחוקה וכבר כמה שנים גר שם.
למשך חורף אחד ארוך וקשה במיוחד, מטבעם של חורפים בצפון מזרח ארה"ב, הם בונים סיפור אהבה. את השאר תקראו בעצמכם.
מה חשבתי עליו?
לפני שהספקתי להגדיר לעצמי מה בדיוק חשבתי עליו כבר הייתי באמצע הספר. כשניסיתי להסביר לעצמי מה היה בו כל כך מדהים סיימתי אותו.
דורית רביניאן בונה פה סיפור מרתק, שסופו – גם אם צפוי כי זה מה שאנחנו מכירים – לרגע אינו ידוע מראש.
חף מקלישאות, מסחרר ומרגש, ולא מפחד לגעת בנושאים קשים ולתת תשובות לשאלות שרובנו מתחמקים מלענות עליהן.
איך זה מתחיל?
"מישהו בדלת. הצרצורים המנומסים לא הצליחו להבקיע את הרעש ששרר בתוך הדירה, ורק לאחר שאיבדו סבלנות ונעשו ארוכים ותוקפניים, העירו אותי פתאום ממחשבותי.
גרם לכך החיבור המוחץ, המחריש עולמות, בין שאון פעולתו של שואב האבק ובין הדיסק של נירוונה שהתנגן בבית בקולי קולות. היה אז אמצע נובמבר, צהרי יום שבת…."
לעוד המלצות ודיונים על ספרים – קליק למועדון הקוראות שלנו.