לא חשבתי שאהיה סופרת…אבל זה קרה. אני סופרת. אה, לא כזו שכותבת ספרים ומפרסמת ונותנת אוטוגרפים בהשקות. אני סופרת שבועות לאחור, ליעד הקרוב, אני סופרת ימים ואני סופרת קילומטרים, לפי אימון, בשבוע, אני סופרת זמנים לפי קילומטר וסופרת מה עשיתי וכמה עוד נשאר. סופרת קילומטרים ביום (טוב, השעון עושה את זה עבורי, וכמובן צועק עליי בימים ארוכים של ישיבות במשרד). אני סופרת שעות שינה (לא לגלות לאורנה שאני לא ישנה מספיק לפי 10 הדברות, אבל למרות כל הניסיונות שלי להאריך את היום לפחות בשעה, הוא עדיין נשאר 24 שעות…).
פתאום הכל סביב הריצה. ומי היה חושב שזה מה שיקרה לי, בטטת כורסה מדופלמת (אפילו לא כורסה שעושה מסאג', סתם כורסה רגילה), קמה בשבת לפנות יום, מסדרת הכל סביב האימונים, להספיק להגיע, לא להפסיד אימון, שותה שייק ירוק (כבר אמרו לי שאני מתחילה להיות דומה לשרק…צריך להיות איסור על כמויות הפטרוזיליה שאני צורכת, ובטח יש אי שם יש מגדל פטרוזיליה שמאד עשיר בזכותי). לתמונה אין קשר, אני מאד אוהבת אפרסמונים.
כמו בכל מערכת יחסים, כנראה שהשנה הראשונה היא באמת הכי יפה…משקיעה ביחסים, קונה טייצים ונעליים, חולצות מנדפות (בינינו…בסוף האימון לכולנו יש אתו הריח….מנדף או לא), שעון ריצה ודופק, מתרגשת לפני כל מירוץ, הכל בפעם הראשונה….מה יקרה אחרי? לאן היחסים האלה ילכו? נראה בעוד שבועיים …..
השבוע התחיל הטייפר (לא שעבדתי מאד קשה בחודש האחרון, מאז היחסים הקרובים שלי עם השין), אבל השבוע היה בסימן מנוחה, נחתי כמעט לגמרי עד הבוקר, ריצה קלילה של 7.5 ק"מ, היה מעולה, סנדרה – תודה על הריצה יחד, כאב לא מתגבר, עוד פחות משבועיים…. יש סכנה שאגיע לחצי…
#לאן_את_רצה_TantiRoza
