ביום השואה אני חושבת לא פעם על סבתא; היא נמצאת בליבי ובזיכרוני תמיד, ובכל זאת, בכל יום זיכרון אני מתעצבת בעיקר לנוכח העובדה שאני יודעת מעט מאוד על חייה בכלל, ועל התקופה שבה שרדה את השואה בפרט.
סבתי דבורה נולדה ביאסי (יאשי ברומנית) בפברואר 1914. בתחילת שנות החמישים היא עלתה מרומניה לארץ עם אחיה ואימה (אביה נפטר עוד ברומניה מזקנה ואמה נפטרה באוניה בדרך לכאן). כאן הכירה את סבא שלי. הם מיד התחתנו וחיו במושב בעמק חפר. שבו נולדו אחותו של אבי ואבי.
זהו. אלו הפרטים היחידים שהצלחתי ללקט מאבי ורק אותם אני יודעת. מעולם לא דיברתי עם סבתי על ילדותה, על הבית בו גדלה ועל הנעורים בצל השואה; מעולם גם לא ראיתי תמונות מצעירותה. כמו כל ניצולי השואה בשנותיה הראשונות של המדינה, הנושא היה לטאבו: היא מעולם לא שיתפה ואני כמובן מעולם לא העזתי לשאול, או שפשוט לא ידעתי איך.
סבתי הלכה לעולמה לפני 15 שנה. כשאני צופה בכל שנה בטקס ב"יד ושם" אני מקנאה בנכדיהם של ששת מדליקי המשואות – הם עדיין יכולים לשמוע את הסיפורים ולדעת ממקור ראשון מה עברו היהודים באותה התקופה? ואיך הצליחו לשרוד את התופת; שאלות שצפות בכל פעם מחדש.
(בתמונה: קיר הנצחה מעשה ידיהם של ילדים מכל העולם במוזיאון השואה הבינלאומי בוושינגטון די.סי, ארצות הברית. צילום: יוני, 2013).
נושא השואה היה תמיד קרוב ללבי. בכיתות המאוחרות של בית הספר היסודי אהבתי לקרוא מידי פעם פרקים מתוך יומנה של אנה פרנק, וביום השואה הייתי צופה בערוץ הילדים בתוכניות על יאנוש קורצ'ק וילדיו ועוד. שנים לאחר מכן, השתתפתי בכל שנה בטקס יום השואה בתיכון, הקשבתי בקשב רב בשיעורי ההיסטוריה וגם יצאתי למסע לפולין. הרגשתי תמיד כאילו ישנה סיבה להיותי ישראלית. כאילו אני אחת מיני רבים המסמלים את ההתחלה החדשה של ניצולי השואה כאן בארץ האבות..
אני גאה על כך. אני גאה להיות יהודייה וישראלית כאחד. פעמים רבות אני מרגישה כאילו אנחנו, הנכדים של דור ניצולי השואה, מסמלים עבור הסבים והסבתות שלנו וגם עבור העולם כולו את ניצחון הרוח והאמונה, את העץ שניסו לעקור ובכל זאת נותרו ממנו כמה שרידים שהצמיחו ענפים חדשים ומשגשגים.
לאלו מכם שסביהם עדיין חיים: נסו לדובב אותם, להקשיב להם ואפילו להקליט או לרשום. תעדו והעבירו זאת הלאה. כך תוכלו לספר לילדיכם ולהעביר את הסיפורים לדורות הבאים. כך העץ המשפחתי האישי שלכם והשורשים שלו יהיו חזקים וברורים, והזיכרון גם הוא יישאר תמיד.
את הבלוג הזה אני מקדישה לסבתי שאת סיפורה לעולם לא אדע. אני מקדישה אותו גם לסבי שאת חלק מסיפורו חשף בפנינו כשנה לפני מותו. אני מקדישה את הבלוג הזה לעוד אנשים רבים שסיפורם לא סופר מכיוון שחייהם נגדעו בטרם עת, תוך שנקברו בקברי אחים, בתוך בורות הירי, בקברים המשותפים ובהרי האפר. אתם צרובים לנו עמוק בתודעה ובזיכרון. לכל איש יש שם, וכך גם לכם.