כשיועצת זוגית מגדירה נישואים מוצלחים היא שואלת: אתם מאושרים?
אתמול בערב במפגש מרגש וחושפני, במסגרת אירועי משפחה אמיתית של יקבי טפרברג, פגשתי משפחה מאושרת. דרורית ויאיר ניצני סיפרו על אימוץ של חייל פצוע ורגיש. הם חלקו איתנו מה זה עשה לחיי המשפחה ולקריירה של שניהם וכמה אושר זה הביא לחייהם.
היה ברור שהחיוך עם עצמות הלחיים הגבוהות של דרורית מגיע ישר מהלב וליאיר נשאר להסתכל ולחייך חזרה בצניעות של: " אני יודע, היא מקסימה"
הצניעות היתה מאוד בולטת אצל סבא שלי, הוא היה מאופק ומידיי פעם הגניב מבט לכיוונה של סבתא כמו אומר:"אני המעריץ הסודי שלך"
כדורה וג'ולי פיניש נולדו באי ג'רבה שבתוניסה. היא היתה בת 28 והוא בן 38, כשהגיעו לישראל ישר למבנים רעועים בעמק בית שאן. "המעברה", קראו לשכונה שגרו בה.
בארץ, עיברתו את שמם: סבא כדורה הפך לדור ,סבתא ג'ולי היתה יהודית ופיניש שם משפחתם הפך לפנק.
אבא שלי, צחי (מצליח), מספר שכשהוא נולד, ילד רביעי בין חמישה, סבתא החליטה להשאיר אותו בבית חולים בעפולה לשלושה חודשים הראשונים, מכיוון שהתנאים במעברה היו מאוד קשים. היא האמינה ששם יהיה לו טוב יותר – נקי, יש אוכל וטיפול טוב. פעמיים בשבוע היתה מגיעה ברגל מהמעברה לבית החולים לבקר ולטפל בו.
לימים סבא וסבתא הקימו את ביתם בעיר חולון, שם נולדה דודה יפה, ובכל סופשבוע נהגתי להתארח אצלם.
בבוקר הריח העיר אותי, ריח החביתה. המחשבה של אך ריח חביתה יכול להעיר מעלה בי חיוך של געגועים ואהבה עד היום.
המטבח היה לב המשפחה, עבור סבתא שלי הוא היה רק תחנה קטנה בסדר יום עמוס. היא שהתה בו מעט ככל האפשר ועשתה הכל מהר מהר. מוקדם בבוקר היא היתה קמה לטגן חצילים, להעמיד סיר, ולחתוך סלטים מכל הסוגים. כל מי שנכנס הביתה היה מוזמן לאכול. צמוד למטבח היתה הספה שלה ששם ישבה לנוח. אני הייתי נכנסת מאחוריה מחבקת אותה ומבקשת שתספר לי סיפורים עליה ועל סבא: אך הכירו? ואך היה אבא בתור ילד קטן? היא היתה מספרת את אותו הסיפור, כל פעם בגרסה חדשה, חצי בעברית וחצי בערבית. מה שלא הבנתי לא היה אכפת לי, הקול שלה עניין והרגיע אותי.
עיקר ההתרחשות בבית של סבא וסבתא היתה בסלון, שם עמדו מכונת התפירה שסבתא אהבה וארון, כבד עם 2 דלתות. בדלת הימנית היו הגומי, החוטים, הסיכות וגם המספריים הכבדים, וכמובן הבדים, שנקנו בשוק בשכונת השומרונים בחולון. בדים עם הדפסים של פרחים בכל הצבעים והצורות, שמהם תפרה לעצמה את השמלות הנעימות שלה. גם לי סבתא תפרה שמלות, תיקים, בובות – כל מה שרציתי.
נראה לי שתנועת הרגל העולה ויורדת על דוושת המכונה הרגיעה אותה. בכל לחיצה על הדוושה היא הרימה את הראש מעלה ומטה. "יא עז'י" ככה קראה לי סבתא לבוא ולמדוד כשסיימה.
מותו של סבא ואחר כך של סבתא, שחלתה ולא התגברה על מותו של סבא, השאיר אחריו דור חדש שקצת איבד מהפשטות והמשפחתיות שהיו, אבל את הסיפורים שסבתא
סיפרה לי לא אשכח לעולם. אני נזכרת בהם בעיקר כשאני צריכה חיבוק והבנה.
והיום, כשאיה שלי מבקשת שאספר לה סיפור "מהראש", אני שולפת את הסיפורים של סבתא שלי, בתוספת קצת השלמות מהמציאות של היום.